אני יוצאת מהבית אל הרחוב הראשי
הרחוב הזה כל כך ריק בלילות
תחושה של בדידות אופפת הכל
מעל כולנו עולות חומות של ניתוק
והאפלה באוויר משכרת

מושיטים ידיים ומקבלים בחזרה שברים
בוכים עם המוח ולא עם הרגשות
השנים עוברות כמו רכבות ברציפים
כבר אין למה לחכות אז יושבים ושותקים
שותקים כמו בובות על חוטים

שורות שורות של חיילים עומדים כמו נטבחים
מחכים לפקודה של הכל יודע שאינו נמצא
אז בנתיים מסתפקים במפקדים הגדולים
גדולים, הם שואלים, גדולים משום מה
ואין קול, אין עונה

והשנים מתחלפות, מתחלפות הספרות
לא נגמרות המלחמות והבדידות מסביבנו
והחיילים שמושיטים ידיים ומקבלים שברים
הם לא בוכים עם המוח ולא עם הרגשות
החיילים כבר לא בוכים