יושב בחדר. מיטת הקומתיים הצבאית עם הקפיצים החורקים מעלי
ומתחתי. אין שם אף אחד. למעלה.
משעין את הראש על הקיר. יונק מהסיגריה כבדרך אגב. חושב על הרבה
דברים שהם בעצם כלום.
כמו צבעים. ערבוב של כל הצבעים בעולם ביחד נותן לבן.
אבל לבן לא נחשב לצבע.
ענן עשן אופף אותי לכמה שניות לפני שהוא מתנדף בעדינות ומפנה
מקום לענן הבא.
זה אחד הרגעים הנוגים האלה במהלך יום, שיש לך קצת זמן. מנסה
לסדר קצת את המחשבות.
אני חושב שאני צריך לחדש את הפטור מגילוח. טוב, זה יחכה, גם
ככה אף אחד לא שם לב.
אני עייף. לא גופנית. פשוט עייף. אני עירני אבל אם אניח לרגע
את הראש על מיטה, אירדם מהר.
זה לא שאני רוצה, להיות עייף אני מתכוון. אבל המצב הזה הורג
אותי.
אני כבר לא רואה צבעים. הכל שחור- אפור- לבן.
חוץ מהניצוץ של הסיגריה.
ואני עוד נחשב לטיפוס די אופטימי. כנראה שאני נשחק.

חושב עלייך. מי שלא תהיי. הלוואי והייתי יודע.
ומכיוון שאני לא יכול להתגעגע אלייך כי טרם הכרתי אותך, אני
פשוט מתגעגע ללהתגעגע למישהו.
מתגעגע לציפייה ולטלפון ולשיחות שהייתי יכול לנהל איתך אל תוך
הלילה למרות ואולי בגלל הידיעה שאני צריך לקום עוד שעה וחצי.
גם אם הייתי מתקשר באמצע הלילה, לא היית כועסת.
רוצה לצלצל אלייך בדרך הביתה ולהגיד שאני מגיע עוד חצי שעה.
מיליון דברים שאני מתגעגע ללהתגעגע לעשות איתך.
עוד ענן עשן חודר לי לעיניים. שורף קצת. אני עוצם אותן.
לפי תיאוריית המיתרים, יכול להיות שבמימד אחר, אני, או מישהו
אחר שהוא אני, נמצא במקום ובמצב שונה לגמרי.
זה די מדכא לחשוב על זה ככה.
ואולי תיאוריית המיתרים זה סתם בולשיט משעשע.

ממתי אני בכלל יודע משהו על התיאוריה הזו?
יש לי הרגשה של סוף. לא מחשבות אובדניות, אני די אופטימי, ככה
אומרים. גם לא פנטזיות על סוף העולם. פשוט סוף כזה של עוד שעה,
עוד יום, עוד חודש, עוד שנה. משהו לא מורגש אבל אם רואים את
תזוזת העננים בשמיים מרגישים את זה. במקרה שלי זה התנדפות
העשן.
שום דבר הוא לא לנצח. אפילו לא הנצח.
אם חושבים על זה, הנצח הוא לא ארוך בכלל.
שבריר מחשבה על אפקט הפרפר חולף לי בראש אבל אין לי כח להתחיל
לפתח על זה מחשבה ראויה לשמה.

נגמרה לי הסיגריה. נושף לאט את הענן האחרון מהריאות, דרך הפה
ואל האוויר בסילון לבנבן.
מנהל מאבק פנימי קצרצר על הסוגיה האם להצית עוד אחת או לא.
מעלה נימוקים סתומים לכאן ולכאן. לא מרוכז באמת. לא. אולי עוד
אחת אחר כך.

אם הייתי מכיר אותך, הייתי מתקשר ומספר לך. אולי את דווקא כן
היית מתעניינת באפקט הפרפר.
שעת הדמדומים הייתה חולפת לה בעצלתיים בחוץ ואנחנו היינו
מסתכלים מהחלון בשני מקומות שונים לגמרי ומתארים אחד לשני את
השינוי בשמים בזמן השקיעה. היית צוחקת עלי שאני קיטשי ואני
הייתי משביע אותך שלא תספרי לאף אחד.
מבטיחה, היית אומרת בחיוך שובב. לא, הייתי מתעקש, תשבעי.
נשבעת. היינו מחייכים דרך הפלאפון זו לזה.

אם אכיר אותך אי פעם, תזכרי שנשבעת.

נכתב בהשראת התמונה מדף היוצר של מעיף עפיפונים.