הכל התחיל במכתב. מכתב לבן, תמים למראה, אשר נשלח אלי בקיץ של
שנת 95.
במכתב היה רשום: "הנך מועמד להיכנס לפנימיית נוער מהטובות
בעולם, אשר נמצאת ב... (חסוי). כדי לאשר השתתפותך, אנא שלח
לכתובת... אישור הוריך ואישורך."
התקשרתי לחבר שלי. שאלתי אותו, אם גם הוא קיבל דבר כזה. הוא
אמר שכן, החליט להצטרף, ואף ראה את המקום. כמוהו, גם כל שאר 20
חבריי שהתקשרתי אליהם.
דיברתי עם אמי על הנושא. קראנו שוב את המכתב, ובאותיות קטנטנות
היה כתוב: "אין אפשרות לביטול השתתפות". זה היה חוזה רציני. 3
שנים, בלי אפשרות לחזור לאחור.
החלטנו, שאם כל חבריי הסכימו, וגם רמת הלימודים שם כה גבוהה-
גם אני אצטרף.
הגענו, בראשון לספטמבר, לבית לבן, די קטן, אך חמים למראה. אמא
שלי הורידה את המזוודות שלי, איחלה לי 'בהצלחה' והלכה. נכנסתי
לתוך חדר אפור ומשעמם. הפקיד אמר לי "אתה החדש, נכון? הסולם
השני מימין במסדרון השמאלי."
הלכתי, חושב, לכיוון הסולם שלי. הפקיד העלה את מזוודותיי, ואז
אני עליתי.
ראיתי פתח צר, עם דלת הזזה מברזל. הכנסתי לשם את ראשי, וראיתי
שלושה חברים שלי. "ממצב, אחי?" "סבבה, בנאדם!" נכנסתי לחדר,
ונדהמתי. החדר, אשר היה אמור להיות מקום לינה לארבעה אנשים,
היה בגודל של החדר שלי בבית! (אין לי בית גדול, ולא חדר גדול.)
הכנסתי את מזוודותיי, בקושי רב, לתוך החדר. הבטתי על חבריי
נמרוד, ערן ועומר (שמות בדויים), וראיתי שהבעת פניהם עצובה
מעט. שאלתי אותם "למה אתם עצובים?" ערן אמר לי "אתה עוד
תראה."
שמענו קול, בכריזה של הפנימייה: "כולם, יוצאים ליער. לקחת
בגדים חמים." לא הבנו למה בגדים חמים, הרי עכשיו תחילת ספטמבר,
מתים מחום. אבל אם אמרו- אמרו.
יצאנו ליער. במקום המפגש היו הרבה שולחנות, אחד ליד השני. אני
וחבריי התיישבנו ליד שולחן, וחיכינו לראות מה יקרה.
מבין הצללים יצא אדם חיוור, גבוה ומרושע למראה. הוא החזיק בידו
שוט, והליכתו שידרה מסר-אם תתעסקו איתי, זה לא יהיה נעים. הוא
נעמד מול כל השולחנות, במרכז, ודיבר בקול חלש. אך אל תטעו-
אותו קול חלש החליש את כל האנשים והילדים.
הוא אמר בקול סמכותי: "נפתחה שנת הלימודים. אני רוצה להזכיר
לכולם: מפגשים עם ההורים-בני חצי שעה, כל חודש. אסור לרוץ
במסדרונות. אסור להרעיש אחרי השעה תשע בערב. ניקוי
וארוחות-אחריות התלמידים, ולא של הסגל. המשך שנה נעימה."
התלחשנו וחשבנו עד כמה המנהל מרושע. לאט לאט, זה הובהר לנו
ביתר עוז: הוא אמר לנו להביא בגדים חמים, לא בגלל הקור, אלא
בגלל שרצה לענות אותנו. שנזיע, בכל חצי שעת ההליכה בין
הפנימייה ליער.
הגענו לפנימייה בזמן לארוחת הצהריים. ישבנו ליד השולחן, ורצינו
לראות איזה אוכל יש בפנימייה. לפי הבעת פניהם של חבריי, הבנתי
שלא צריך לקוות. והם צדקו: הביאו לנו לאכול מחית אפורה, בריח
של ביצים רקובות. רציתי ללכת הביתה, לרוץ ולא להסתכל אחורה.
אבל לא יכולתי. התחלתי לאכול את המחית, בשקט. כשסיימנו לאכול,
הלכנו לחדרים. לא היה מה לעשות. אז ישבנו, דיברנו קצת על החיים
בחוץ, איך זה להיות מחוץ למקום הזה. אני ידעתי שצריך למרוד,
אבל לא ידעתי איך. איך אני אדרבן את חבריי למרד? שאלה זו נשארה
במוחי כל היום...