סימפטום של פחד
מחלחל בתוכי כנחל אכזב
כל פעם שהדלת נפתחת
ודמותך החולמנית מציצה לעברי.
חיוך טפל שאומר בוקר טוב
ובפנים סוערות עוד רוחות הלילה
הטורקות דלת על ציר חלוד.
מפחדת לנוע פן ייעורו ערפדי הלילה
וימלאו את תוכי בעלטה.
עוצמת את עיניי
ומחכה שיעזבו מלאכי האימה
התופשים בי ארבעה בגפיי
וגופי חדל להיות ברשות עצמי
והופך לנחלת פחדיי השבויים בך.
לו יכולתי לסגור את הדלת בפניך
גם אם הייתי נשארת בפנים
כבולה לעולם בין קירות לבנים
וחושך היה מואר בלהבת נר בודד
ושעוותו לי מגן לגופי.