זיו חיוכך הצהיר מלחמה, מלחמה על עיניך הירוקות
על כך שהעזו ברוב חוצפתם לכבוש לבבות:
"אנו החיילים ערוכים ומסודרים מזה שנים,
זעקו השיניים מעלה כלפי המבט התמים.
"אימונים מפרכים ומיומנות רבה
הביאו אותנו דרך ארוכה.
לחשוב שקריצה, עפעוף או זיק דמעה
תופסים נתח מהטקטיקה - זו ממש בדיחה.
אנו דורשים מהמבט לסגור עיניו וללכת לישון
אחרת נצא לקרב מיד עם אור ראשון!

המבט החל לחשוש שמא זה לא בשבילו
הרי רחוק הוא מלהיות בליגה של
החיוך
שערוך
בשורות לבנות מצחור הערוכות בקפידה רבה
כמעוזים מצוחצחים ומושחזים הממתינים לקרבן בציפייה.

ולפתע הבריקו העיניים - נמצא פיתרון
לא כניעה, לא ללכת עם זנב בין העיניים ואף לא כישלון,
כי אם שיתוף פעולה - שלום!

וכך הינך הולכת לתומך בלתי מנוצחת
אינך מודעת להשפעה ההורסת של מבטך וחיוכך יחד:
כיצד הם טורדים מחשבותי
ממיסים ליבי וגורעים שינה מעיני לבלי די.

הפוזה המלנכולית כמו לקוחה ממחזה
שכתב בזמנו גי-דה מופסה
את שעוני הייתי מוכר
בעבור מחרוזת מסוכרת
כדי לגלות
כמו אידיוט
שאינך מסוגלת לאכול את זה.

הלוואי ויפרוץ סכסוך ותהה מלחמה
ואז, אט-אט, תפוג ההשפעה האיומה
או שפשוט נחדל להיפגש
וסוף-סוף ממחלתי אתאושש.