כתבי ביאליק כנבואה שהתגשמה -
מחוסר נעורים, חסר אהבה,
משוטט איש הפיל בסמטאות
זה מכבר אטם עצמו מרגשות.

כולו אומר תפילה אל האחת
שתחייך בעבורו, עמה ייטע שורשיו.
מבעד לעורו האפור תחדיר מבט,
תמחה הדמעות הזולגות על שנהב.

בנדודים מפרכים בין צהוב מדבריות,
שמים תכולים וארגמן שקיעות
תר אחר תשובה ומקום -
מקום להניח ראשו, להרפות ולישון.

אך גם לובן הפסגות המסמאות,
יערות עבותים או נהרות שוצפים
אינם שוטפים בליל הרגשות
אין בם מאום, אף לא אלוהים.

בכל אשר פונה זוכה במבט סולד
מעלמות חסרות בינה.
מחשבתו ניכרת במבט האובד,
אין מקומו בין מדפי החרסינה.

הדובים המסורבלים זכו במתת -
שנת-החרף המבורכת
לה יתמסרו כל עוד דבשם בם
מכרבלים ומדשני חלומות
יקיצו לאביב חיזורים ופריחות

אולם הפיל אפור
ובעל זיכרון ארוך מזכור.
שינתו הקצרה מלאת הסיוטים,
אינה מנבאת פילפילות או אביבים.

צלילים מצלצלים כצילצלים
מפלחים ליבו האטום
נושאים זעקה, מישרים קריאה
מעוררים זיכרון רדום
של אושר ורוגע שהיה ולא ישוב.

אין אדם לחלוק עמו סודו,              
בינות שורות ישרות הללו מהלכים.    
עקומות שורותיו המספרות זהותו,    
אין אדם הדובר שפת פילים.  

הזמן האכזרי אינו מטיב עמו,
מבעד לזגוגיות תחתיות הבקבוקים
ברטט קל אוחזת ידו בדלים דועכים
סמיכים
ובשניה מפוכחת הוא מאבד עצמו.