הרגשתי דכאון קל, אבל עם ידיעה שזאת רק התחלה.
שבמהלך היום הענן השחור שמעלי רק יתעבה ויזול עוד ועוד.
הסתכלתי דרך החלון, גשם, גשם וגשם.
כ"כ מדכא, אותו נוף, הרים אפורים, שמיים אפורים, דשא אפור,
לעזאזל, אפילו הכבשים אפורות.

עכשיו תגידו, הרי זה מה שחלמת, בשביל זה חסכת כסף כ"כ הרבה
זמן, על זה בלבלת לנו את המוח, מה השתנה?

אני מעבירה מבט מרפרף על החדר-ריק.
הארון-ריק, השטיח-ריק, המיטה-ריקה, זה מה שהשתנה.
הבחור הזה שעשה את כל הנוף האפור לצבעוני, שעשה את הגשם למלטף,
את הקור למשהו שנעים לחוש על גוף ערום- הלך.
הוא היה כל מה שרציתי, כל מה שאהבתי, כל מה שלא יכולתי להיות.
הוא היה, ועכשיו אני פחות.

אני יודעת, צריך להתמודד ולעבור הלאה, מה הוא היה בעצם, סתם,
ארופאי אחד נחמד במיוחד, יש עוד אלפים כמוהו, לא! מיליונים-
אירופה גדולה.
זה אפילו לא צריך לקחת הרבה מאמץ, סתם, פעם אחת בבית קפה לבד,
אולי לילה שיכור בדיסקוטק, קצת מוסיקה, קצת מסתוריות והבית שוב
מלא.
אבל הלב ריק.
אתם נאנחים, שוב היא שוקעת ברחמים עצמיים, מה היא רוצה? אי
אפשר לקבל הכל בחיים.
באמת שלא רציתי הכל, הייתי מסתפקת ממש במעט, במעט ובו.
אבל אף אחד לא אמר שהחיים הוגנים.

"הקארמה אומרת בחור צריך הולכת"- אומרת לי בעלת הבית, אשמאית
זקנה וחביבה שחוטאת בקלפים ומריחה קטורת סוג ב'.
חייכתי אליה מעל כוס התה היומית ומלמלתי- קארמה, קורי עכביש,
כוס אמק.
היא חייכה בתמימות והנהנה חוזרת על דבריה ביתר בטחון.
"יכול להיות"- אמרתי בחוסר אמון בולט ולקחתי לגימה מהתה--אח!
לעזאזל, נכוותי..מגיע לי.
הזקנה רק מנסה לעזור ולהקל, למה את סקפטית, לפעמים ספירטואליות
זה נכון.
או לחילופין, היא פשוט שנאה את העובדה שהוא ישן פה הרבה ולא
שילם שכר דירה- קפצה ההדס הצינית והעבירה לשון על החיך בודקת
את הנזק.

גם אם כך וגם אם כך, העובדות עומדות בעינן- הלך ולא יחזור.
לעזאזל, אפור זה חרא צבע!

אני חשה שראוי יהיה לעדכן אתכם שהדכאון כבר לא קל, הוא מתקדם
בצעדי ענק לכיוון וויסקי, סגריות ו-וונגה בויז.
אמרתי וונגה בויז?- המצב חמור משחשבתי.