אני לא גומרת.

כבר שנתיים שאני לא מצליחה לגמור.

עד אותו יום שבו ארע המקרה הייתי גומרת מכל דבר, בכל מקום ובכל
סיטואציה.
עד לפני שנתיים, כשהייתי באמצע זיון יומולדת סוער בדירה של
החבר.
בדיוק בשניה שידעתי שעומד להיות השיא,
אותה שניה קריטית שאם משנים קצב או תנוחה אז הכל מתפקשש.
בדיוק בשניה הזו אמא שלו החליטה להפתיע אותו.
בלי לדפוק על הדלת, בלי כל אזהרה,
היא נכנסה  ופשוט בהתה בנו, ערומים, צועקים.
הוא קלט אותה, יצא ממני כמו איזה שפן מפוחד ופשוט השאיר אותי
ככה.
ערומה, מזיעה ובחוסר גמירה. תקועה... והיא עוד ממשיכה להסתכל.


הוא ניסה להתנצל באותו לילה ודי סלחתי לו, אבל כשנכנסנו שוב
למצב הפיזי, לא הצלחתי לגמור.
לא משנה כמה הוא חפר וכמה הוא ליקק וכמה הוא השקיע לא יכולתי,
לא הרגשתי כלום...

זמן קצר אחרי אותו אירוע נפרדנו.
הוא נהיה מתוסכל מהקטע, ואני חשבתי שאולי אם אני אתרחק מיציר
בטנה של המכשפה הזו, המחסום הזה יפרץ איכשהו...

אז התחלתי לנסות.
לבד, גברים, מכל הסוגים מכל הצבעים הגילאים והגדלים, נשים,
מכונות, מכשירים, זרמים, מדיטציות, ספורט לחיזוק, ספורט
לשחרור, תנוחות-כולן, חומרים, אלימות, רכות....

וכלום.

החלטתי ללכת לפסיכולוג, ישבתי לי על הספה השחורה שלו ושטחתי
בפניו את סיפורי.
הוא הקשיב לי בשקט ונראה בעיניו שהבין אותי.
הוא אמר שיש לו טיפולים מיוחדים למקרים כאלה וניסה לעזור.
בכיתי, גם הטיפול שלו לא פתר את הבעיה. (טוב נו, מה אפשר כבר
לצפות מפסיכולוג שלא יודע שהוא בעצם פסיכיאטר).
הוא לא הבין למה אני בוכה ורשם לי תרופות נגד דכאון. יצאתי
מהמשרד וזרקתי את המרשם.

ואז יום אחד, לפני חודש בערך, נתקלתי במקרה במודעה בעיתון על
מעין מכשפה-מגדת עתידות-קוראת בקפה-בעין-בכף היד.
הגעתי אליה אחרי אינסוף שיטוטים, בדירת חדר מעופשת עם חתול לבן
מסתכל על העכבר השחור שמתגלגל לו בתוך הכלוב.
פה ושם מפוזרים להם שרפרפים קטנים ולא קשורים לכלום.
צעירונת מחומצנת עם חולצת בטן ומסטיק קיבלה את פני, הושיבה
אותי על אחד השרפרפים והשקתה אותי בתה חזק ומלא נענע.
היא הסתכלה עליי שותה, "יש עליך עין".

"עין?"

"כישוף".

"אני לא גומרת".

"אני יודעת", היא קמה, לקחה כמה עשבים שאת טיבם לא ידעתי ולא
רציתי לדעת...

גלגלה לה אותם ושאפה לקרבה תוך בהייה בי, המסכנה והמתוסכלת...

"תתגנבי אליה הביתה, תשימי שום מתחת למיטה שלה, וצהוב של ביצה,
ותלכי".
לקחה ממני 200 שקל ונבלעה לה בעולמות אחרים...
יצאתי ממנה, השעה היתה שעת צהריים שבה ידעתי שאמו של חברי
לשעבר לא נמצאת בבית.
קניתי שום ותבנית ביצים ופניתי לביתה.
וידאתי שאין אף שכן באיזור, נטלתי את המפתח שהוחבא ברשלנות
מאחורי העציץ ופתחתי בשקט את דלת הבית.

קולות של מאבק בקעו מחדר השינה של האם.
'החתול השמן הזה כל הזמן נתקע בחדר, בטח הרס להם את כולו',
חשבתי בחיוך מסופק ודי רשע...
פתחתי את הדלת לרווחה ושם הם היו, האב והאם.
ערומים, מקומטים רופסים ושעירים, אחד בתוך השני.
הם הביטו בי מבוהלים כאילו ראו רוח רפאים.
האב יצא במהירות כמו היה שפן מפוחד (תורשה או לא תורשה).
אני מצידי הייתי בהלם מוחלט, ששמטתי מידי את תבנית הביצים
ופשוט עמדתי שם בוהה...
עד שהתעשתי ופניתי משם בשקט.

היום הייתי שוב אצל הפסיכיאטר, הוא גילה לי שבדיוק אתמול באה
אליו אישה מבוגרת בדיוק עם בעיה כמו שלי... חייכתי בחצי
סיפוק...
כי כשהוא ניסה לתת לי שוב את הטיפול המיוחד שלו,
כל מה שיכולתי לראות זה גופות רופסים ושעירים...