מסביב לעינו הימנית השקע כבר החל להיות שחור.
כנראה מחוסר שינה, או אולי בגלל דברים אחרים. אף פעם לא עניין
אותו כל כך מצבו האישי.
"לא, לא קיבלת מכה" דיבר אליו הצל.
כמה פעמים כבר שהצל הזה רודף אותו בסיוטיו המתמשכים כאילו
שעות. וכל פעם הצל מדבר. כאילו מתגרה, כאילו מבקש לומר משהו
חשוב. אבל תמיד הולך סחור סחור.
אבל למיכאל נמאס כבר. הוא לא ישחק יותר עם הצל.
"אתה מוכן לומר מה אתה באמת רוצה ממני?"
"אני לא רוצה ממך דבר. אתה הוא זה שרוצה ממני משהו. בגללך אני
תקוע בעולם האורות הזה." שוב הצל התחמק. למרות שמיכאל ידע
בדיוק את התשובה לשאלה הצל העדיף לשמור על מרחק. הוא לא בא
לפתור את הבעיות. הבעיות באו לפתור אותו, או לפחות ככה חשב.
מיכאל לא מבין דבר. הוא לא רואה את הדברים כמו שצריך. הוא חלש
מדי- האופי שלו זניח לעומת הפוטנציאל שטמון בו, אילו, רק אילו
היה משתמש בו באמת.
"אני לא מבין אותך.. אתה רוצה לומר או לא?"
"אתה שואל כדי לדעת או כדי לשמוע?" התגרה בו שוב.
"אני אהפוך אותך לחזק! אף אחד כבר לא ידרוך עליך! אף בחורה לא
תגיד לך לא! אתה מבין מה אני מציע לך?! אני יכול לתת לך כוח
שמימיך לא השגת, כוח שהיה נשגב מבחינתך"
"מהו?"
"אני." ענה בפשטות הצל. מיכאל טיפש מכדי להבין מה הם מסוגלים
לעשות ביחד. אתמול בקושי הצליח הצל להעפיל עליו. אבל הוא
הצליח. למה?- כי מיכאל חלש אופי. מיכאל הוא חלק מעדר. הוא תמיד
יהיה חלק מעדר.
"אתה לא כוח..  אתה תהרוס אותי. תתנדף פשוט! אתה לא מבין בכלל
מה אתה עושה!"
"אבל אני משער שאתה כן מבין.. נכון? אתה יודע מה לעשות ובגלל
זה ישבת בחוסר מעש כבר למעלה משנה וחיכית שהיא תבוא"
"זה לא היה באשמתה. היא ברחה ממך! אתה הרסת אותי. ואתה תמשיך
להרוס"
"אתה לא יכול להיות יותר טועה בסיפור הזה מיכאל" חשב הצל. הצל
כבר הוכיח את נאמנותו למטרה כבר מזמן. רק מיכאל עדין מתנדנד.
בסוף, המשחק יגמר. מיכאל יגמור לא טוב. אבל הוא יכול לגמור
מנצח. אם יצטרך לצל.ביחד יעברו את מה שהצל מייעד להם.
                                                           
     

למיכאל כבר נמאס. במשך שנה הוא חיכה שהיא תחזור אליו. שהיא
תבוא עם השיער הזהוב שמריח נפלא ועם האנרגיות שלה. הוא כל כך
חיכה שיעל תחזור כבר. שנה הוא ישב וחיכה לה. למרות שאמרה
שייתכן ולעולם לא תחזור. "זה הכל בגלל הצל." חשב "הוא ניסה
לגייס גם אותה למטרתו והבריח אותה."
בלבו של מיכאל קוננה התשוקה לנקמה. ואיזו נקמה מתוקה תכנן. הוא
יהרוס את הצל מבפנים. לאט לאט. הצל אפילו לא ירגיש. בדיוק כמו
שמיכאל לא הרגיש דבר כבר שנה. שנה של כאוס רגשי.

"היא חזרה אתמול בגללי! היא לא רצתה לשמוע אותך בכלל."הטיח
מיכאל. הוא ידע שזה פגע בצל. גם הצל אהב את יעל. מיכאל ידע
עכשיו איך הוא ימוטט את הצל.
"אתה הברחת אותה! אתה הפחדת אותה! אתה יודע מה? היא רצתה לדבר
איתך. אבל לא, אתה העדפת לגמור אותה. העדפת למצוץ ממנה את
הקיום."
"אתה יודע שזה לא נכון. היא, היא התמרדה בי, בך, בנו! היא,
היא סיכנה את הכל! היא איימה לספר עלי! לשתף אנשים שיזיקו
לנו"
"אתה מתכוון שיזיקו לך." מיכאל ידע שהוא השיג עוד מטרה בדרך
לניצחון. הצל התחיל להרגיש אשם בגלל מה שקרה אתמול. המריבה,
הצעקות, הכאב שחש באותו ערב, הכל התגמד לעומת ההנאה שחש בעקבות
פגיעתו בצל.
"מיכאל אתה יודע שלא לזה הזמנו אותה.."
"אתה. אתה הזמנת אותה! היא בכלל רצתה להיפגש איתי. אבל לא, אתה
הייתה חייב להזמין אותה. אתה שיחקת את אלוהים! אתה שיחקת את
אלוהים, בפעם המי יודע כמה."
"מיכאל אתה מדבר מתוך כאב... זה לא משנה עכשיו. אתה עוד תראה
שצדקתי. שהיא לא מתה לשווא"
"לשווא"? מיכאל חשב. "לשווא? הרי כל העניין הזה היא לשווא. הכל
היה קטע אימפולסיבי של הצל. היא מתה לשווא כמו קודמותיה. הצל
משחק באש" הצל נעלם ואיתו תחושת החום של הנקמה.
מיכאל התרוקן. זהו אין יותר עם מי לריב. מה שמילא את מיכאל היה
רק כאב, קור וריק. יעל מתה. ואף אחד לא יחזיר אותה. המשחק הזה
בין שני העולמות הלך יותר מידי רחוק.
מיכאל הדליק את האור והלך לישון.
בחלומותיו ראה את יעל. היא קראה בשמו. במין זעקה איומה הביעה
"מיכאל". ואז היה שקט. כאילו ביקשה להשאיר חותם אחרון אצלו.
כדי שתמיד יזכור. מיכאל שוב לא הרגיש דבר. מלבד הריקנות.
                                                         
                                                           

בבוקר שלמחרת נתגלתה הגופה. "רוצח סדרתי מזעזע את המדינה" אמרו
הכותרות בעיתון. אילו רק ידעו שהרוצח הוא צל. שהמשטרה רודפת
אחרי רוח. ניגוד של אור. האירוניה חלחלה. יעל תמיד קראה למיכאל
"אורון" כהכרת תודה על שהציל אותה מעברה. רק שעברו האפל שלו
גמר אותה.
הטלפון צלצל. מיכאל חיכה לשמוע שלושה צלצולים בטרם יענה.
המטלפן חיכה רק שניים. "לא נורא. אם זה היה באמת דחוף היו
מתקשרים שוב" חשב בקול רם. אולי רם מידי. הטלפון צלצל בשנית
הפעם מיכאל כבר ענה. בהתחלה שמע רק קולות משונים. אחר כך היה
שקט. ואז נשמע קול. זה היה קולה של יעל, או לפחות ככה נשמע.
"שוב הצל משטה בי. זהו." מיכאל החליט איך הוא יסיים את המשחק
המפגר הזה. לא נשאר לו דבר להפסיד. הוא הולך למלחמה האחרונה,
לקרב נואש נגד הצל. הכל הולך, הכל מותר. מבחינתו לפחות. הצל,
[כך ידע] ירחם עליו. רק כדי להשאירו טוב למטרותיו שלו.
                                                           

יומיים חלפו מאז דיברו בפעם האחרונה. ובכל דקה שעברה מיכאל
הרגיש רק את גופו מתחזק.
"הצל הוא חלק ממני." הבין. אך ההארה הזו הייתה ישנה. הצל הציג
את עצמו כלק ממיכאל. אך לא כחלק מהשלם. מיכאל ידע שהצל תמיד
היה איתו. הוא הרגיש אותו כשנידו אותו- בגלל הצל, הוא ידע שהוא
שם, הוא הרגיש שהמשחק הזה מתחיל.
המלחמה האישית שלו בין טוב לרע עמדה תמיד לפגוע בחפים מפשע.
אבל זה כבר עבר כל גבול. הצל ביקש לעצמו קורבנות שעלו כבר בשמו
הטוב של מיכאל. הפכו אותו לרוצח סידרתי. תמיד אותה שיטת פעולה.
הוא תמיד גזם את שיערן, והוא תמיד צבע את פניהן בשחור. כלומר,
לא מיכאל עצמו. אלא הצל.
                                                           

חוץ מהאור שום דבר לא הפריע לצל. אפילו לא מיכאל. "כי מיכאל
חלש. הוא אפילו לא מרגיש איך הוא עובר לידיי ברגעים אלו ממש"
התענג הצל על מחשבותיו. העונג רק גבר כשניזכר בדנה. הם הרגו
אותה כשמיכאל היה בן 17. היא הייתה רעה. היא לא קיבלה את הצל.
כמו כולן. הן מתו לא רק כנקמה. הכללים דרשו אותן. הן היו קורבן
שנקבע ממזמן. שנאתן כלפיו רק הקלה על ביצוע המשימה. כולן
ככולן. מלבד יעל.

יעל הייתה בת 23 כשפגשה את מיכאל. רק אחרי חצי שנה הכירה את
הצל. מיד היא התחבבה עליו.
הוא רצה לשמור אותה לעצמו. לא עוד קורבן של ההתרחשויות, של
המשחק.
אבל היא הפריעה. היא איימה על האוטופיה השחורה שבשמה נשלח
לשחק, להילחם.
הכל יכל להיגמר אחרת. אילו הייתה נשמעת לו, הייתה חוברת אליו,
ביחד היו משיגים המון.
"יעל.." מלמל הצל בכאב. יודע שלא יוכל להחזיר את הגלגל לאחור.

                                                       

מיכאל הרגיש כאילו הכל סוגר עליו. הצל, המשטרה, ההורים, הכל.
ההורים נידו אותו. אולי הפחד מבנם הוא זה שגרם להם לנתק איתו
כל קשר.
למיכאל זה כבר לא הפריע, הניתוק הזה עם הוריו. ממילא הוא חי
לבדו כבר 24 שנים. לא זכור לו אפילו יום אחד שבו קיבל אהבה
מהוריו. שדאגו לו.
מיכאל כאב את מותה של יעל. הוא יישב עליה שבעה. הוא יתאבל.
ואחר כך, או, אחר כך הוא יתנקם בצל בצורה כל כך כואבת.
                                               

"הנקמה מזינה אותי" חזר שוב ושוב על המנטרה שתקיים אותו ללא
אוכל ומים במשך שבוע.
צום מוחלט. ביטוי האהבה האחרון ליעל. מיכאל ידע שנקמתו בצל
תשאב את כולו. המאבק הזה יהיה הדבר האחרון שיעשה בחייו.      
                                     
כשינצח- יתאבד. רק בכדי למנוע את האפשרות שהצל יחזור ויטבח שוב
בעוד "קורבנות של המשחק". משחק מעוות וחסר פשרות.
מיכאל בכלל לא היה מוכן לחשוב על כך שייכשל. אך בליבו, במעמקי
ליבו ידע את מה שהדחיק: אם יפסיד הוא יימחק באותה צורה מוחלטת
כאילו מת. הוא יחדל מלהתקיים, הצל ישלוט בו, בגופו, במחשבותיו.
אין כבר דרך חזרה. בעצם מעולם לא הייתה.

                                             

"מיכאל, מיכאל.. אוי כמה שאתה תמים" חשב הצל. הוא ידע על
כוונותיו של מיכאל "לחסלו". הצל התכונן להלחם במיכאל. הוא ינצח
אך לא ניצחון מוחלט. הוא לא יישאב הכל ממיכאל. הוא ישמור אותו
לצרכיו הפרטיים. לא שלו, של המשחק." אכן משחק מעוות, מיכאל
צודק לפחות בדבר אחד. אם לא שניים." אבל קודם הצל יכאיב
למיכאל. המשחק מורה על כך.
מיכאל החליט לשחק באש, לשחק משחק בין הטוב לרע, בין חושך לאור.
מיכאל החליט שהוא יפתח במלחמה. והצל הצטווה לסיים אותה.  למשחק
הזה יידרשו קורבנות. יידרשו הכלים. וכמו במשחק שח החיילים מתים
וכל מה שנשאר בסוף זה רק להוריד את המלך.
הדימוי של מיכאל למלך על מגרש העלה חיוך בלתי נראה על פרצופו
של הצל. "מיכאל הוא חייל פשוט. חייל פשוט שבכורח המציאות נהפך
למלך בזירה הזאת.אבל מיכאל לעולם לא יהיה מלך. הוא לא מספיק
חזק." גיחך בליבו.

                                                 

מיכאל נכנס לאמבטיה. לבוש בתחתוני בוקסר לבנים, שהתלכלכו כל כך
עד שאיבדו את לובנם המקורי.
למרות שהשעה הייתה 10:30 בבוקר הוא הדליק את האור. הוא תמיד
מדליק את האור. מאז שהצל הגיע מיכאל תמיד מאיר את סביבתו. הוא
אוכל, מתקלח וגם ישן בחדרים מוארים. אף פעם לא מוקף צללים
ואפלה. "למה לתת לצל יתרון?" תמיד תירץ לעצמו את אותה התשובה.

גם הבוקר מיכאל התקלח בחדר מואר במים חמים, חמים כל כך שיכל
לעשות לעצמו כוויות מדרגה שלישית. "גם אם יהיו לי כוויות אני
לא ארגיש אותן. אני קר מדי. קר מדי." חשב לעצמו.
מיכאל העניש את עצמו במין טקס פרטי של סיגוף הגוף. ניסיון
נואש לחמם את עצמו מבחוץ.
הוא התקלח במשך חצי שעה. ניסה לשטוף מעליו את זיכרונות ליל
אמש.
לאחר שסיים הביט בבבואתו שהשתקפה מהמראה. עיגול שחור סבב את
עינו הימנית. ואילו את עינו השמאלית הקיף עיגול אפור בהיר.
"אתה פשוט עייף." ניסה להרגיע את עצמו.
למרות שחלק מהדברים האלה היו אמת; הוא רב עם הצל ב-3:00 קם
ב-9:00 כדי לבדוק בעיתון את התקדמות החקירה נגדו ולכן ישן רק 6
שעות. גם אז לא בדיוק ישן. יעל רדפה אותו. שנייה לא נתנה לו
מנוח. כשנבהל כל כך עד גבול השליטה בצרכיו, הניחה לו. התרצתה.
כמו ביקשה להודיע: "זהו. הושפלת מספיק להיום."
מיכאל באמת היה עייף.

                                                   

הצל שמע הכל. את המחשבות לגבי העיגול השחור. "שוטה. למרות
עייפותו זהו רק סימן לניצחוני המתקרב ובא. אוי, מיכאל, מיכאל,
שוטה שכמותך.."
הצל הרגיש את כוחו עולה, מתחזק. הלילה, הלילה יבגוד במיכאל
ויפנה נגדו. נגד נפשו. הוא יעלים את מיכאל וישמר רק את גופו.
כלי מלחמה נגיש,חזק ונוח.

לצל עדיין כאב.
השעה הייתה 8 בערב כשיעל דפקה בדלת. מיכאל פתח. היא נשקה לו על
המצח. הצל הצטמרר. ואז הצל ביקש לדבר איתה. היא סירבה. הצל בכל
זאת נדחף. הוא הציע לה בפעם האחרונה לחבור אליהם. לשתף פעולה.
הוא הסביר לה איך היא תתחזק, תתעצם. והיא סירבה. לצל כבר לא
נותרה ברירה. הוא ניגש אליה, כולו רועד. הרג אותה במו ידיו.
והיא נלחמה. כמו לביאה המגנה על גוריה.  מיכאל צרח שיעצור.
הצל ידע שאסור לו. יעל זעקה: "מיכאל". הצל נחרד. לא את שמו היא
צעקה. בפרץ של זעם הפעיל את מלוא כוחו. זהו. הוא סיים את
המלאכה. כואב כולו התקפל. מיכאל התקשר לאמבולנס. הצל ניתק.
"אסור שיגלו אותנו" אמר בקור רוח. דמעה אחת עמדה בעינו.
מיכאל אסף את הגופה אליו וחיבק אותה במשך דקות ארוכות, דקות
שנראו כמו נצח. אחר כך לקח אותה למזרקה ע"ש דיזינגוף. הוא הניח
אותה על אחד הספסלים בתנוחה מסודרת. היא נראתה כל כך שלווה.
מיכאל נשבר והחל לבכות. הצל התבונן מהצד, בוכה חרישית. שניהם
נכנסו חזרה למכונית ונסעו משם.
         
                                                   

         
הזיכרונות רדפו גם את מיכאל. כאב לו. כאב לו בדיוק כמו לצל, אם
לא יותר.
מיכאל הרגיש את קרביו מבעבעים, לוחשים בכאב לנקמה. גופו הכואב
והעייף נשאר עומד.
שריריו כאבו. עיניו היו נפוחות. והעיגולים מסביב לעיניים רק
נהיו שחורים יותר ויותר.
מיכאל ישב כל היום בסלון המואר. תכנן צעד אחר צעד את נקמתו.
מודע לחולשותיו, הימר על הכל. למרות שגופו זעק לאוכל ומים
מיכאל צם. "השבעה לא תמה." חשב בקול רם.
הוא שרבט על דפים את הדברים הבאים:
# יעל
# הצל עצמו

מיכאל רשם את מטרותיו. הנקמה, כך תכנן, תתבצע ע"י פגיעה בשתי
נקודות: הראשונה ע"י זיכרונה המקודש של יעל.
מיכאל יגרום לצל לרגשות אשמה בעקבות הרצח. הוא יחליש את הצל
ע"י געגועיו ליעל.
השנייה ע"י הצל עצמו. מיכאל ישתמש בצל וינסה להסיט אותו כנגד
עצמו. בדיוק כמו שתעמולת המלחמה בזמן מלה"ע ה-1 עשתה. מיכאל
ינסה לגרום לצל לפקפק בערכיו, לפקפק במי/מה ששלח אותו למסע
הצלב המטורף הזה.
מיכאל ידע שהצל יכוון לאותן מטרות בדיוק. כי גם מיכאל אהב את
יעל.

                                                 

הלילה ירד על ביתו של מיכאל. לא שזה נראה מבפנים. הבית כולו
מואר. רק פינה אחת- מעין כוך נשארה אפלה."לפינה תידחק.." פנטז
מיכאל.
רוח קרה נשפה בגבו.
"הגעת." מלמל מיכאל."כל כך מוקדם?"
"אל תתנשא.. הכל יגמר בקרוב."
"הכל יגמר. בזה אתה צודק."
"אתה חושב שהפינה מאיימת עלי?" לגלג הצל.
מיכאל לא היה מודע לצילו שלו, שלמרות האור האין-סופי הפך כהה
יותר ויותר.
"לא. אתה חושב שאתה מאיים עלי?" התגרה בו מיכאל.
"אתה חלש. אני נותן לך הזדמנות אחת לחזור בך.. או ש.."
"או ש...מה? שאין דרך חזרה? אף פעם לא הייתה דרך חזרה! אתה
נגרר למטה ומתעקש בכוח לגרור אותי איתך! או שמה אני טועה? אני
זה שנגרר למטה. לבד אני מניח. נכון?"
"אף אחד לא נגרר למטה.. עדיין." הצל הרגיש את הכוח גואה בו.
מבקש, מתחנן, להתפרץ.
"היא אהבה אותך, אתה יודע?" שיקר מיכאל.
"ואני אותה.. אבל היא מתה. היא הייתה טיפשה. בדיוק כמוך. אתה
לא הבנת כבר? אתה אבוד! אין איש שיעזור לך!"
"היא מתה כי אתה הרגת אותה".
פניו של הצל מעט "החווירו". ראשו נעשה בהיר בין רגע.מיכאל ידע,
הוא פגע בנקודה שביקש לפגוע בה. 1:0 לטובתו.
"לא הייתה לי ברירה" בכה הצל. "היא התעקשה לעמוד נגדנו."
"אין נגדנו! יש נגדך!"  "סטרייק 2" חשב מיכאל. הוא מפקפק
במטרה.
"הם לא התכוונו, זאת אומרת אנחנו לא התכוונו.." מלמל הצל בנימת
טירוף.
"אבל הרגת אותה! במו ידיך, הרגת אותה!" צעק מיכאל.
"לא!" זעק הצל בכאב.
"אתה התשת אותה. ואז חיסלת אותה במכה אחת! לשם מטרה שאתה בעצמך
אפילו לא מבין! אפילו לא קולט!" הטיח בצל.
"ואני מנחש שאתה מבין את המטרה?! חכם מיכאל, סוף סוף מתגלה
האסטרטג שבך.. לפגוע בנקודותיי החלשות, יפה.. אבל להכחיש את
המטרה? הלכת יותר מידי רחוק. אתה, שלא מבין את המטרה ניסית
לגרום לי לפקפק בה. הסגרת את עצמך מיכאל. למה? אני אספר לך. כי
ביקשת להפסיד. אתה גמור. אין לך כוח להילחם. ניסית קרב נואש.
אבל מצדה תיפול שנית! אוי מיכאל עשית את טעות חייך"
זהו הקרב הוכרע.
מיכאל קפא על מקומו. האדרנלין בגופו נגמר, התאדה. הוא הפך
אט-אט לריק.
ואז כשהיה חלש מכדי להילחם הצל הכה.

                                                   

עכשיו ראה בדמיונו את יעל. היא קראה בשמו. במין זעקה איומה
הביעה "מיכאל". ואז היה שקט. כאילו ביקשה להשאיר חותם אחרון
אצלו. כדי שתמיד יזכור. מיכאל שוב לא הרגיש דבר. מלבד
הריקנות.