"שלום, שמי ענבל, אני מהמחלקה לבריאות הנפש, אמא שלך התקשרה,
היא בקשה שנערוך לך בדיקה כללית מקיפה. האם תוכל בבקשה להתלוות
אלינו עכשיו?"
אני תמיד מביט בה כשהיא אומרת את זה, בקול קר שכזה, ד"ר ענבל
קרמן, פסיכאטרית. שנה ראשונה של, רק עכשיו סיימה את הסטאז'
וכבר צוברת ניסיון בלכלא אנשים.
אתם מכירים את הסרטים האלו שבהם החוקר הרע בא להתחיל לחקור את
מושא המחקר שלו? בדרך כלל מלווה בשני גברתנים ענקיים ומפחידים
שכופתים את האסיר החדש ומזריקים לו חומר טישטוש, או להיפך,
הסדר לא משנה.
תמיד שנאתי את הסרטים האלו, הם נראו לי לא ראליסטיים ברובם, כל
כך לא אמינים, מי בכלל כופת אנשים בצורה כזאת בארץ בעלת שלטון
נאור ודמוקרטי? ואלו שכבר גרמו לי לאמין להם בקטע הזה הוכיחו
את חוסר המציאות שבסרט ע"י תסריטים דימיוניים לחלוטין,
כך חשבתי.
צחוק הגורל הוא, שעכשיו, כשאני בשנות ה30 המאוחרות לחיי - אני
הוא אחד מהגברתנים הענקיים הללו שכופתים את האסיר בכותונת
משוגעים ומטשטשים אותו בדרכים לא דרכים. על בשרי למדתי שכל
העיניין הוא על אמת - the real thing .
הפסיכיאטרים שלי משתנים כל הזמן, על פי הדרישות. בדרך כלל שמים
אותי עם הצעירים שצריכים גברתן גדול יותר כדי לפצות על
אי-הבטחון העצמי שלהם. למנוסים יותר  כבר לא משנה הבטחון -
העיקר שאפשר לגרום למישהו סבל, וכמה שיותר. הם מתמכרים לזה.
הצמידו אותי לענבל, סליחה, לד"ר ענבל קרמן, אני כבר חודשיים
איתה, כמו רומן - אחרי חודש קיבלתי במתנה בונבוניירה, עם
איחולים להמשך מתוק. את האיחולים זרקתי, את הבונבוניירה נתתי
לשקמה- שוקואיסטית שאני מכיר מגיל גן.  ד"ר קרמן לקחת את
התפקיד שלה ברצינות - אם אומרים לה לעשות משהו - היא תעשה
אותו. אם נותנים לה מסקנה מסויימת - היא תגיעה אליה. מה שאומר
בעצם שהפצאנטים שלה מאובחנים עוד לפני האיבחון, ולאו דווקא ע"י
ד"ר ענבל קרמן, זה יכול להיות הבוס שדיבר על חשדות מסויימים,
או אפילו המשפחה- שהרגישה שמשהו לא בסדר שיחליטו על תוצאות
האיבחון, כמו שציינתי החדשים עדיין אין להם מספיק בטחון, זה
דבר שרוכשים, כמו בנהיגה במכונית.
אני מסתכל על ענבל ועל  הילד בן ה45 שהיא מדברת איתו, אישה
בשנות העשרים המאוחרות שלה, בחלוק לבן שמכסה כמעט את המיני
הקלאסית שהיא לובשת, אשת עסקים לכל דבר, קמטים של עייפות ושל
אדישות נרכשת חרושים על פניה, פנים בני על-מוות, בעלי אלפי
מסכות. מבטה קר ומתנשא, הניצוץ שהיה בו פעם כבר כבה מזמן, ביחד
עם הרחמים. עינה שלוחות עכשיו היישר קדימה וטיפה למטה, אל
עיניו של ילד מגודל ליד שולחן משרדי ישן שעליו פזורים שלל
משחקים, והילד עוד לא כל כך קולט מה הולך לקרות, מתסכל עליה עם
חיוך עק שמגיע לו עד לעיניים, עיניו נתקלות בעיניים שלה, הוא
נבהל ולרגע ולא יודע מה לעשות- אז הוא ממשיך להסתכל עליה,
ופתאום מתחיל לבהות סתם באויר שלידה.
קרמן מתסכלת עלי, פתאום אני מבין, הפעם היא זאת שתזריק. הצעד
הסופי  שלה, לפני שחוסר הבטחון מפסיק להיות גורם משפיע, הוא
לראות את הסבל מתחיל, בדיוק בנקודה שבה הכיף נגמר, כשהעיניים
מזדגגות במהירות וחשמל סטטי עוזב את השיער, כאילו בורח מהמוות.

היא מסתכלת עלי, שואבת בטחון מדמותי הגדולה בפעם האחרונה,
עבודה מזויינת - להיות הבטחון של מישהו אחד, וסחוב את רצועות
הבשר הרוטטות של מישהו אחר. לשנוא כל רגע, ולדעת שכבר אי אפשר
להפסיק. מבעד לסבל של הפציאנטים וחוסר הבטחון של הפסיכיאטרים,
ששניהם יהפכו מתישהו לאדישות, אני יודע פתאום שבשבילי המשחק
נגמר, אני מכור לסבל החולני הזה בדיוק כמוה, ורוצה לסיים הכל
רק כדי לקום מחר עירני, ולראות לאיזה חסר בטחון הצמידו אותי
הפעם.
בואו שכבות בשר רוטטות, אני צריך גם לישון הלילה.