רוחי נקרשת ומתעבה. לראשונה קר ואני מתעטף ביריעת האדמה. אני
זוקף קומה ומתבונן. פוסע שלוש פסיעות איטיות לצפון ושלוש
לדרום, שלוש למזרח ושלוש למערב ולבסוף כורע על ברכי.
בזהירות אני מחבר את החוט הסגול למפסק, לצידם של החוט הכחול,
הירוק, האדום, הכתום והצהוב.
סביבי אני משרטט ריבוע ובתוכו עיגול. אני מזמין את העננים ואת
הים ושם בכלי. אני מחבר את העליונים לתחתונים, מוסיף טיפה
ומערבב: ברק-שוט משסף את השמיים והרעם שועט על פני המישורים.
בשלווה אני אורג את צעיפי העולמות. ראו אותי אורג את צעיפי
העולמות. אני מניף ידי לפרוש את יריעת הכוכבים - הקונסטלציות
סבות על צירן וכורעות ללדת שברי ירחים.
פעימת זהב רוטטת לאורך החוטים ואני ממריא.
גם ממרחק יפה הארץ, בועת סבון טיפשונת, בוהה בכוכבים.
מה מעניין להיות אדם! אני מנמיך טוס. יערותיי נפרטים לעצים.
להקת תוכים אדומים וירוקים ניתזת השמיימה, סבה ושבה אל חיק
העצים הטובים.
ומיד ים ובקצה ספינות נפוחות-חזה מתעקשות לגלות את אמריקה.
ממול יורה את עצמו הדולפין בקשתו וצולל, צוהל, למים. מאחור,
עצים כבר נופלים בחריקת שיניים.
תקועים בפקק והמונה דופק. אני נשען לאחור, נרגש מהמראות, חמוש
בתבונתי, ידי על המפסק.
ביערות? ביערות שלכת של תוכים.
בבלגיה את שיעורי-הבית מכינים: כתוב סיפור על חייך כילד-קוסם.
הגבינה כבר הבשילה? בבלגרד הפעמונים מצלצלים ומצלצלים אך המשפט
ממשיך. חשוב לשקול את כל הראיות. בוותיקן נחשפת שערוריית נייר
הטואלט, הדם, היין והמצבות. בפתח תקוה מנקים כי כבר פינו את
הגופות. נשבר החלון בקומה השלישית ומישהו בוכה. בועל
נחש-שופכין את המפרץ המתפתל. על האספלט כתמים של שמש ושל צל.
בניו-זילנד, לילה יורד. המטען כבד מאוד והוא נזכר באמא, שהיא
שם דבר בפלסטין, כי עשרה בנים ובנות ילדה במחסום תרקומיא. עולה
השחר על גדות הגאנגס. שם שעת צחצוח הטילים. פה שוב שעה שלוש.
למה הילד לא מגיע?