הפופ מגיע לעיר.
כן, כן, הוציאו את הדגלים מהארונות.
נשים שמנמנות, אפו עוגות, קראו לילדים בשלייקס שמשחקים בגולות
"בואו הביתה, ילדים, ארוע חשוב לנו, הפופ מגיע לעיר".

או במילים אחרות-

אז, אתמול נאנסו 6 ילדות, 5 הפילו, לאיזה  אלף נשים הרביצו
והמניות של 'פנינה רוזנבלום קוסמטיקה ואיפור מסווה', עלו.
וגם, לא מזמן נפרדתי מחבר שלי ועכשיו אני לבד ובכלל לא אכפת לי
מכלום חוץ מהכאב שלי.
שלא תטעו, גם לפני כן לא היה לי אכפת, כמו לכם, אבל ידעתי
להעמיד פנים, להנהן איפה שצריך, לצעוק, להניף שלטים ולחזור
הביתה אל הבועה שלי.

נקודת מפנה-
ואז העיתון, שתמיד יודע להפתיע, הפתיע.

חבר'ה ,חבר'ה, קומו עורו, הפופ מגיע לארץ.
נכון שזה מרגש?
הוציאו נעלי ריקוד, לבשו את הבדים המינימלים, התקשטו בנוצצים
ומרחו חיוך גדול ושמח( משהו חזק מהקולקציה שלא יורדת במים,
שתן, חומצה ונשיקה-ייפי!).
עכשיו גם אנחנו  חלק מהעולם, גם אצלינו הפופ ביקר, כמו
באמריקה- קידמה, קידמה.

אוקי, אז לא בדיוק-
כי תמיד אוהבים לשנוא, ולכעוס ולהיות קורבן- הכי אוהבים להיות
קורבן.

"הוא לא אוהב אותנו באמת"- בוכות הבובות הבלונדיניות
והמחומצנות.
"פעם הוא לקח לנו גולה נוצצת, בומבילית, וזה לא הוגן, כי זה
היה תורינו והוא סתם נדחף"- מתלוננים כל הגברלדים, מזעיפים
פנים בעלבון.
ואמא גרמניה אומרת-" פופי, יינגלה, היית צריך לבקש סליחה, אסור
לקחת גולות לילדים קטנים חסרי ישע".
מנגבת את הדמעות והרוק במטפחת מיוזעת בריח נפטלין.
"נו, טוב"-פופ מתרצה-"סליחה שנדחפתי, זה באמת היה תורכם".

והעולם מוחא כפיים.

"מלך, יצאת מלך-מלך הפופ."
ושרים שירי הלל, ופותחים רשת מסעדות, ומוציאים רב מכר, וסרט
שובר קופות.
"הטרילוגיה של המלך"  , "הסליחה של ישראל"  וכו' וכו'.

ורק אצלינו לא לומדים כלום.
"אבל"- בוכים-"הגולה? מה עם הגולה?"