אני פסל, אסור לי לזוז, אני לא נושמת ולא ממצמצת בעיניים.
רוח עוברת, קר, אני מתעלמת מהאינסטינקט להצטמרר.
יושבת באותה התנוחה, קצת לא נוח אחרי כמה שעות, אבל אני- יש לי
יעוד.
הוא מדבר, מנסה לשבור אותי, הם שלחו אותו.
מותר להזיז רק את העיניים, יותר נכון את האישונים, אז אני
עוקבת אחריו, צופה אותו ואת תנועותיו.
הוא מאד מתוחכם, כאילו הוא לא יודע שאני פסל, הוא מתייחס אלי,
מדבר סביבי, מצפה שאגיב ואזוז, שאראה שהוא נוגע בי.
חה! אתה לא תנצח אותי, עליתי עליך.
הטקטיקה שלך ברורה.
מסתכלת על העיניים שלו, הוא מסווה כ"כ טוב, ממש אומנות.
משקפיים שמוטים על האף, קצת מקריח, מדבר בטון של מרצה, הם
אפילו ציידו אותו בטקסט וציטטות מתאימות.הוא שוטף בזה,
המשת"פים מסביבו, שחקנים בגרוש, מהנהנים, רושמים הערות- שלא
תחשבו שלא ראיתי שאתם סתם משרבטים.
הוא לא סיני, אבל פועל בשיטתם.טיפין, טיפין, דקה, דקה, מנסה
לשבור אותי רוחנית, כאילו רק נושף על הפצע הפתוח.
אבל אני פסל, אני קפואה ואין לי רגשות.
כשאני מתעייפת והוא לוחץ מדי, אני לוקחת פסק זמן ומדמיינת שאני
בקומה.
אז אני עושה הנחות, אני מודעת, אף אחד לא מושלם.
אני פסל מאומן, מתחשלת כל רגע.
כבר פגשתי אלפים כמוך, בצורות מגוונות, מורים, שחקנים, הורים,
אהובים.
אני פסל מנצח, וככל שתכאיב לי, כך אתכסה בעוד שכבות, ככל
שתתאמץ יותר, כך אראה פחות.
אותי לא ישברו! |