"מה זאת אומרת?"
"זו שאלה די פשוטה לדעתי" אמרתי "למי את מחכה?"
"למה אני צריכה לחכות למישהו?"
נראה שחלפתי על פניה עשרות פעמים במהלך החודשים האחרונים.
בחורה חיוורת וגמלונית, לא יפה, אבל מסתורית ומלאת חן כמו שרק
חתולת רחוב מנוסה יודעת להיות.
תמיד הייתה מביטה בי בעוצמה כשהייתי עובר שם. ואני, כמו ילד
קטן שננזף, הייתי משפיל את ראשי ומתמקד בנקודה כלשהי בחלל
שאינה היא.
"איזו סיבה אחרת יש לך לשבת כאן?"
ניסיתי לדמיין מהיכן הגיעה - האם אין לה בית? האם היא משוגעת?
או שמא היא סתם נהנית לצפות באנשים?
היא נראתה די מהורהרת לכמה דקות. "אף פעם לא חשבתי על זה"
"מה?" אמרתי בבהלה לא מוסברת "אף פעם לא חשבת למה את יושבת
כאן?"
"לא. אני מניחה שאני מחכה למשהו. או למישהו."
"למי?" שאלתי.
עוד פעם המבט המהורהר הזה - עיניים ירוקות מופנות באיטיות
למעלה, מוסתרות ע"י ריסים ארוכים. האישונים מתרחבים מעט, סומק
קל מצפה את הלחיים והשפתיים נפערות קלות במעין התרגשות רגעית
לא מוסברת.
"אני לא באמת יודעת. כמו שאמרתי קודם, אף פעם לא חשבתי על זה"
"חייבת להיות סיבה שהתיישבת פה מלכתחילה"
"אני לא ממש זוכרת אותה. אני גם די בטוחה שאף פעם לא הייתה
סיבה" היא חייכה לאלפית השנייה, במעין מסר תת-הכרתי של שמחה.
"למה זה כל-כך מעניין אותך?"
"כי אני רואה אותך כל יום שאני עובר פה, ואני לא אוהב שאלות
פתוחות. רגע, אם את לא זוכרת את הסיבה שאת יושבת כאן, אז למה
את ממשיכה לשבת באותו המקום?"
עוד הבזק של חיוך. "לא באמת חשבתי על זה עד עכשיו. אני מניחה
שאני מחכה שמישהו יבוא או שמשהו יקרה"
היא בלבלה אותי. לא ידעתי איך להמשיך. התיישבתי לידה על הספסל,
מעט מרוחק.
נשמתי עמוק "חשבת פעם לקום וללכת מכאן?"
היא הסתכלה עליי בתדהמה "למה שארצה לעשות את זה?"
העיניים הירוקות שלה שיתקו אותי לכמה שניות. "יש כל כך הרבה מה
לעשות חוץ מלשבת כאן!"
היא קימטה את מצחה "לא חשבתי על זה עד עכשיו. מה בעצם אני
יכולה לעשות?" העיניים שלה בלעו אותי.
סובבתי את ראשי וניסיתי להחליט מה לענות לה, אבל לא כל-כך
ידעתי במה להתחיל. שתקתי.
אחרי זמן מה היא קמה, נשקה לי ברפרוף על הלחי, זרקה חיוך אחרון
והלכה.
הסתכלתי על הגב הדקיק שלה, על השיער הארוך שמתנופף ברוח תל
אביבית לחה באצילות של גבירה מימי הביניים, עד שנעלמה.

ביום שלמחרת עברתי באותו מקום, ליד ספסל העץ החום שהיא נהגה
לשבת עליו. היא כבר לא הייתה שם. מסיבה לא ברורה, הרגשתי
שהרסתי משהו.
חברים אמרו לי שראו אותה יושבת על ספסל אחר, אבל אני נמנעתי
מלהגיע לאזור.
עד היום, כשאני עובר ליד הספסל הישן שלה, אני מרגיש צביטה קטנה
בלב.