בימים שאני הייתי בגילה לא הייתי מעיזה ללכת בצורה כל כך לא
צנועה. כל הפולקס שלה בחוץ והציצקלך מציצים עם כל נשימה, אבל
היום זה דור אחר, עוד הרבה דברים לא הייתי מעיזה לעשות כמוה
אבל אולי דווקא אני זו שטועה והילדה הזאת עשויה מחומרים שכל
הדור שלי ביחד לא היה עשוי ממנו.
היא באה "לשמור" עליי לפני כחודש, העוזרת הארבעים ושש במשך חמש
עשרה שנים שאני "מתפקדת" כצמח סיעודי. מעניין כמה זמן היא
תשרוד עם הנכד הרקוב והמושחת שלי.
בראיון הקבלה שלה היא עשתה עליי רושם מצוין. כרגיל, כמו בכול
ראיון רוי הציב אותי במרכז הסלון על כיסא הגלגלים כאילו אני
איזה פרויקט שלו שהוא צריך לגלגל.
"תראי, אימא שלי כבר חמישה עשר שנים צמח, היא לא מתפקדת, לא
שולטת על הצרכים, ולא מבינה כל מה שקורה סביבה, הזונה הזאת"
אילנה קמה מהכיסא ופנתה ללכת מזועזעת בעליל.
"כמו שחשבתי, את לא מסוגלת לקלוט שהאישה הזאת לא מבינה שום
דבר, יכולתי להגיד המקסימה הזאת באותה מידה והיא הייתה מגיבה
באופן זהה, אח, נו, תשבי, תשבי, נמשיך בראיון"
אילנה הסתובבה בפנים סמוקות, מתאמצת לשלוט בכעסה
"אם אתה לא מכבד את אימא שלך זה עניין אחד, לידי אתה לא תשתמש
בשפה כזאת, ואם אני אסכים לקבל את התפקיד אני גם לא אסכים
שאליה תפנה ככה"
אחרי חמש עשרה שנים שאני משחקת את התפקיד גיליתי שהוא אחד
הקלים שיש, אנשים לא ממש יכולים להפתיע אותי , מצטערת על הנימה
המתנשאת, וכל המשחק החברתי נהיר לי וברור, מה עוד שהבמה כל כך
מוכרת לי, והסצנות זהות פחות או יותר, אפילו כשרוי כפה את עצמו
על הג'מייקנית, לאחר שגילה שויזת העובד שלה מזויפת, תוך איום
כי ילך לרשויות ההגירה, הפתיע אותי פחות, במשפחת פרידמן פעילות
אימפולסיבית, וניצול מצבים ציני, הוא חלק מתעודת הזהות. אבל
התעוזה של הילדה הזאת, ביחד עם התקפלותו של רוי שכרגיל ניצל את
האינטליגנציה שמגיעה עם החבילה הפרידמנית לומר בביטחון תוך
דפיקה על השולחן - "יפה מאוד! עברת את המבחן הראשון" - גרמו
למאמץ ניכר לשמר את ההבעה המטומטמת והקבועה שעל פניי.
אילנה לעומת זאת לא התכוונה לשחק שום משחק נוסף.
"אם יש עוד מבחנים מהסוג הזה, כדאי שתודיע לי מראש וניפרד
כידידים, יש בי נכונות לעבודה, אני זקוקה לכסף, ואני חושבת
שאני אוכל לבצע את העבודה בצורה שתהייה שבע רצון ממנה, אם יש
לך שאלות רלוונטיות אני אשמח לענות"
רוי נראה אבוד, אני פרחתי מבפנים, סוף כל סוף אקשן.
"תראי, אילנה? נכון? אני חושב שהתחלנו את כל ההיכרות שלנו ברגל
שמאל, בואי נתחיל מחדש, בסדר?"
אילנה הסתכלה עליו במבט ארוך, אחר כך ניסתה לפלוש לתוך המבט
המזוגג שלי שהיה קבוע באותה נקודה בתקרה מאז תחילת הראיון,
ושוב על רוי.
"בבקשה"
רוי חייך את אחד מחיוכיו היותר דביקים, ממי הוא קיבל אותו? לדן
לא היה חיוך כזה, בטח שלא לי.
"יופי, כמה סוכר את שותה בקפה שלך?"
אילנה חייכה חיוך רפה.
"אחד, תודה".
רוי חייך. "אני מייד חוזר" וירד במדרגות למטבח.
אילנה קמה במהירות מהכיסא וחשבתי שזה נורא עצוב שעד שיש לי
הזדמנות להכיר מישהי קצת מעניינת אז היא בורחת אחרי חצי שעה,
וגם חשבתי, שחבל שקיבעתי את המבט למעלה ולא לצד, כי עכשיו אני
לא רואה שום דבר ממה שקורה בחדר, כשפתאום ראיתי את הראש של
אילנה תקוע לי בתוך הפרצוף מנסה להישיר מבט תוך התאמת העיניים
שלה לזווית הבלתי אפשרית בה שהיתי.
"אה... מה יש לנו פה..." היא ממלמלת לי לתוך הפנים. "את היית
יפה פעם, את זה אי אפשר לפספס"
נקישת נעליו של רוי במדרגות הטיסה אותה חזרה לכיסא.
"אוקי" פתח רוי ביבושת, "רייצ'ל היא מאה אחוז סיעודית, צריך
להחליף לה חיתולים, לקלח אותה, להאכיל ולהשקות אותה. חוץ מזה
בשאר הזמן את מנקה פה, מבשלת שלוש פעמים ביום, ואה... אם אני
קורא לך להכין לי קפה לחדר העבודה, זה גם חלק מהתפקיד"
הייתה שתיקה של דקה בחדר, רוי תופף עם הציפורנים על השולחן,
אני מכירה את הקול הזה, הוא עושה אותו מאז שהוא בן שש עשרה,
הפעם הראשונה הייתה כשבעלי זכרונו לברכה, שאל אותי האם לקחתי
כסף מהכספת, והמנוול שגנב משם עשרת אלפים דולר ישב מול
הטלוויזיה ותופף באצבעות כאילו אין מחר.
"יש שאלות? משהו לא ברור?" רוי נשבר ראשון, כמה צפוי.
"כן, התשלום. הוא חודשי? שעתי?" הבחורה הולכת להישאר, לפעמים
אני כל כך מתוסכלת שאני לא יכולה לשחרר חיוך קטן, אבל מצד שני
אני לא בטוחה גם שאחרי כל השנים האלה אני בכלל מסוגלת.
"התשלום הוא חודשי" אימץ רוי את הטון העסקי שלו מחזיר לעצמו
מעט מביטחונו העצמי, את מקבלת 8500 דולרים לחודש, את עובדת כל
יום משעה ארבע בצהרים ועד לבוקר שלמחרת. במקרים חריגים תוכלי
להתחלף עם לורי העוזרת שנמצאת פה בבקרים.
"טוב" חייכה אילנה, ואני חשבתי שקשוחה או לא, הסכום עשה את שלו
והיא נמסה לתוך הדולרים הירוקים שרוי מנפנף בהם. "מתי
מתחילים"?
"תראי" אמר רוי ואני ידעתי שלא אחד כמוהו יפספס את נקודת
החולשה שלה. "אני מראיין היום ומחר מועמדות, אני אתן תשובה
סופית בתחילת שבוע הבא".
"טוב" שמעתי את רחש הקימה שלה, "אז אני אמתין לשמוע ממך, יום
טוב רוי".
"יום טוב אילנה"
לחיצת יד,
טריקת דלת,
עוד יום שלם להרוג. |