זה כ"כ מוזר, וכ"כ לא צפוי.
משום מקום, התפתחו הרגשות האלה.
והם גם לא היו אמורים להתפתח.
כי יש לך חברה.
עשיתי הכל כדי לנסות להתעלם מהם.
לא להיות לבד, לא להקשיב לעצמי, אפילו התנשקתי עם 2 בנים
אחרים, שאני אפילו לא יודעת איך קוראים להם, בתקווה שזה יעשה
משהו, בתקווה שאני לא יחשוב עליך יותר.
ואחרי שבועיים כאלה התחלתי להצליח, התחלתי להסתכל אליך כידיד
טוב מאוד, שנכון שיש לי רגש אליו, אבל אני לא אפתח כלום וזה
ישאר בגדר מחשבה.
עד יום רביעי.
כשאמרת לה שאתה לא מרגיש כלפי החברה כלום, ושאתה כן מרגיש משהו
כלפיי.
וואו.
הייתי כ"כ מופתעת.
הייתי בעננים.
גם שמתי לב לזה בהתנהגות שלך, כל הזמן היית סביבי, כל הזמן
דאגת לי, חיבקת.
ואז, יומיים אחרי שנודע לי שאתה מרגיש משהו כלפי, ושאתה יודע
שאני מרגישה משהו כלפיך, העליתי את הנושא.
אמרתי מה שאני מרגישה.
אחרי שלוש שעות בערך, אמרת שאתה מרגיש משהו.
אבל... יש חברה עדיין.
אמרת שאתה לא רוצה לערבב בין שני הדברים.
קודם כל אני צריך לדבר איתה, לראות מה קורה בקשר שלהם.
ואני? נשארתי באמצע שום מקום.
תלויה באויר, בלי יכולת לעשות כלום.
מצד שני, אני גם לא רוצה לעשות משהו.
אני לא רוצה ללחוץ עליו, אני לא רוצה לרדוף אחריו, אני לא רוצה
לעשות דברים לא נכונים, לא יפים כלפיה.
שיקח את הזמן. אם אני הייתי המקומה הייתי רוצה שלפחות לא יערבב
בין השניים. שיבחר מה הוא רוצה, בלי לחץ.

פעם אחרונה שדיברנו הייתה אתמול, בסוף בית הספר, בסביבות 4.
אולי 2 דקות, הייתה מבוכה ענקית בינינו.
וזה משהו שאני לא רגילה אליו, בכלל לא.
כי זה אתה. אתה אחד הידידים הכי קרובים אלי.
שהכי מקשיבים, ועוזרים, וצוחקים ומצחיקים, ותמיד שם כשצריך
אותם, וגם כשלא צריך אותם, מדהימים.
ופתאום אתה, נהיית למשהו מעבר לידיד.
והקטע פה שזה חסר הגדרה. רגע - אבל למה צריך הגדרה בכלל?
בשביל מה הגדרה? בשביל הביטחון שלי?
עכשיו שאני חושבת על כל ההגדרות האלה, זה די טיפשי, כי זה הכל
עניין של ביטחון. ואני יודעת שהוא מרגיש משהו. אבל יש לו חברה.
ואני בוטחת בו אבל... מי יודע מה יכול לקרות. יש לי בלאגן
בראש.
ואתמול ישבתי ליד הטלפון, חיכיתי לשמוע אותך, לדבר איתך, לצחוק
איתך, אלינו.
אבל לא התקשרת. היום בערב, עדיין לא התקשרת אז החלטתי לשלוח
אסאמאס של "שנה טובה" כי בכל זאת.. ראש השנה.
ואז, בדיוק כשהתחלתי לכתוב את ההודעה, התקשרת.
דיברנו משהו כמו 5 דקות, סתם על שטויות, הנושא שלנו בכלל לא
עלה, ואז קראו לו לאכול אז הוא היה צריך ללכת.
אבל זה כל כך שימח אותי. הרגשתי כמו הילדים הקטנים האלה
שמרגישים שכל העולם שלהם אחרי שהם קיבלו סוכריה על מקל. המון
זמן לא הייתה לי את ההרגשה הבאמת באמת טובה הזאת. וזה לא שאני
אומרת שהכל טוב ומושלם עכשיו ושאני מאושרת... פשוט זה דבר אחד
שאולי כן יסתדר ואולי כן יהיה טוב ושמח ומי יודע.

אז עכשיו, וואו אני כ"כ מבולבלת. מאתמול בבוקר הילד לא יצא לי
מהראש, בקטע של למה כן, ולמה לא וכל פעם זה מגיע למסקנה שאני
באמת מרגישה אליו משהו אמיתי.
וזה לא קרה לי כבר המון זמן. מאז טיקו.
לא יועת, אבל אני כל כך פוחדת...
אני פחדת מלאבד אותו.
אני פוחדת מלהיפתח אל מישהו ולהיפגע.
אני פוחדת להיות תלותית.
אני פוחדת ליפול.
אני פוחדת שזה ישבור אותי.
אני כל כך לא טובה במצבי באלה, פשוט נורא בא לדבר איתו, לדבר
על הכל, כמו שאנחנו תמיד עושים, בלי כל השטויות והאנשים
שמסביב.
אוף, הוא כזה חמוד.
נורא בא לי עליו עכשיו.