יש מן מצפן מוזר בטבע
אל תחפש, כי לא תראה
אין לו צורה ואין לו צבע
רק אל הרגש הוא פונה.
מצפן הרגש דק כמו מחט
מוצא פינה, שם מסתתר
שנים הוא נח, שוכב בנחת
עד שמחליט הוא, לעורר.
מצפן מסוג כזה נגלה לי
כשהתעורר בי רגש זר
את כל הדרך הוא הראה לי
ואז לפתע הוא דקר.
הדקירה הייתה מול בית
ביתי שלי, בימי ילדות
ושם בצל של עץ הזיית
מביט בי ילד עם ילקוט.
כן זה אני בכיתה דלת
והנה שם, עם הסוסה
ואבא ז"ל פותח דלת
ואימא ז"ל שלום עושה.
גם הפרות אי שם ברפת
גועות בקול כל כך מוכר
ומחט רגש, חד תוקפת
עושה שמות בלב נשבר.
מבול דמעות שלא הכרתי
עשרות שנים הוא הצטבר
סכרים שכל חיי הגבהתי
מצפן הרגש מפורר.
אי אפשר ילדות לשכוח
גם אחרי שנים רבות
מול הרגש אין לי כוח
לעצור נהר דמעות...
ספטמבר 2001 |
