לפעמים בא לי גלידה. אבל ממש.

אני יודעת איך להתגבר על זה. אני מתחילה לשאול את עצמי אם זה
באמת שווה את זה. הגלידה.
אני שואלת את עצמי אם זה מה שאני באמת באמת רוצה. ולא כי משעמם
לי או כי אני עצובה או משהו.
אם זה לא עוזר ואני עדיין נורא רוצה גלידה, אני מדקלמת לעצמי
כל מיני פתגמים חכמים, כמו למשל: דקה בין השיניים - שנה
בירכיים. או שאני נזכרת בכל מיני משפטים שאמרו לי פעם,
למשל, מה שסבתא שלי תמיד הייתה אומרת לי, גברים לא אוהבים בנות
שמנות! ואז אני מדמיינת את עצמי עם בחור שאני אוהבת, ואם באותו
יום אין בחור שאני אוהבת, אז אני מדמיינת את עצמי עם סתם בחור
יפה שאני המצאתי. ואז אני מדמיינת את עצמי שמנה ומגעילה, ואת
הבחור נגעל ממני והולך.
ואז נהיה לי קצת עצוב ולא בא לי לאכול גלידה.

ואם זה לא עוזר, אז אני פותחת טלוויזיה, אם יש כזו בסביבה, על
ערוץ האופנה ואני מסתכלת על הבנות שצועדות על המסלול ונוזפת
בעצמי - את רוצה להיות כמוהן? או שאת רוצה להיות פרה?
ואם זה לא עוזר, אני שותה המון המון מים, או דיאט קולה, כי זה
ממלא את הבטן.

אני אוהבת הכי גלידה בטעם וניל עם פצפוצים.
הכי פשוט, אבל הכי טעים. הלוואי שהייתי יכולה לחיות רק מלאכול
גלידה.
אני בטוחה, אף פעם לא יימאס לי מזה.
אני חושבת שזה המאכל שאני הכי אוהבת. גלידה.
לפעמים ממש בא לי. אבל ממש.

מזל שאני חזקה.