אני כל כך שונא את הרגע המזדיין שבו אני נמצא,
שממנו אני רץ עוד שנייה במנוסה.
אבל מפני מי אני בורח אם לא מפני עצמי?
עצמי המלנכולי והעצבני.

איך זה שכל דבר עולה לי על העצבים?
אולי זאת מפני שעולמי צר ומלא מעצורים.
כי עולמי צר כעולם נמלה,
כל יום צועד בשיירה.
ושוב אני מועד, ושוב אני נופל,
אבל זה בסדר, אני מצליח לקום,
אבל כמישהו אחר.
וכל נפילה כזאת הופכת אותי לאדם פחות מאושר,
פחות מאושר ויותר אכזר.
אכזר אל עצמי ואל הסובבים אותי,

אני שונא את כל מי שלא עונה על ציפיותיי,
אבל משתדל לא להיות קטנוני יותר מדי.
מאיפה נצברת שנאה רבה כל-כך אינני יודע,
יודע אני שאני עצבני, את זה אני יודע.

אני שונא אותך!
ושלא תעזי לתת לי סיבה לכך!
כך אני, כזה אני,
כך אני, מרוצה אני.
לפחות כך אני חושב,
ואם תוכיחי אחרת אז כל הכבוד.
כי הצלחת להוציא מים מבאר יבשה,
אז כל הכבוד.