קמתי בשש וחצי בבוקר ביום שבת מרוט מעייפות, קפאין מהיום של
אתמול עדיין זורם בעורקיי.
צחצחתי שיניים במשחת השיניים של השותף שלי ונזכרתי בפעם
השביעית באותו שבוע שאני חייב לקנות כבר משחת שיניים.
הגעתי לעבודה בשמונה בבוקר.
העבודה הייתה משעממת יותר מהרגיל- אבטחה באולם ספורט עקב אירוע
חשוב ביותר- אליפות ג'ודו נערים של חיפה.
לאחר כמה שעות, הבנתי שזהו זה, היום הזה הוא יום מבוזבז
לחלוטין, אך לפחות הוא גרם לי להרגיש שאני ממש רוצה ללמוד
ג'ודו...
הכל היה מתוכנן לאותו יום- לאחר שמונה השעות המשעממות בעבודה
אני חוזר הביתה, עושה מבחן חזרה לפסיכומטרי, שאמור להיות בשבוע
הבא, עוזר לשותף שלי לעבור דירה (היות ויש לי אוטו גדול
מהרגיל), ואז... אז אני אראה אותה...
קבענו שניראה סרט ביחד, אבל פחות חשוב לי מה נעשה, ורק לראות
אותה יעלה לי חיוך על הפנים.
התקשרתי אליה מהעבודה, וקבעתי איתה, שאחרי שאני אסיים לעזור
לשותף שלי, אני אתקשר אליה והיא תבוא אליי.
סיימתי את העבודה בתחושה של חוסר סיפוק, בד"כ אני מצליח ללמוד
לפסיכומטרי במהלך העבודה, אך היום גם לזה לא היה לי זמן, ופשוט
בזבזתי שמונה שעות על עבודה חסרת טעם.
הגעתי הביתה בארבע וחצי אחר הצהריים ונפלתי על המיטה...
לאחר שלוש שעות קמתי, הסתכלתי בשעון, הבנתי שאי אפשר להחזיר את
הזמן אחורה, אז קפצתי בזריזות מהמיטה, התקלחתי, הכנתי קפה שחור
עם הל על הפינג'אן, ושתיתי שלוש כוסות.
התקשרתי לשותף שלי ואמרתי לו שאני עושה את המבחן ואז יעזור לו
להעביר את הדברים, התקשרתי לאחר מכן אליה, הודעתי לה שיכול
להיות שהסרט יידחה שעתיים מאוחר יותר, והיא אמרה שאין בעיה.
רציתי להתחיל את המבחן, כששנייה לפני שלחצתי על הסטופר הפלאפון
צלצל, השותף החדש הפוטנציאלי, ביקש לבוא עוד רבע שעה עם ההורים
שלו כדי להראות להם את הדירה, שיביעו את דעתם.
הבנתי שהיום אני כבר לא יעשה את המבחן, חשבתי לעצמי בראש
שכנראה מישהו שם למעלה מנסה לעצבן אותי...
חיכיתי רבע שעה, השותף הפוטנציאלי הגיע, יחד עם הוריו, ראו,
התלהבו, הלכו.
אחרי שהם הלכו ישבתי רגע עם עצמי בחדר. מאותו רגע והלאה כל
החלטה שעשיתי לא ממש נבעה ממני, וקשה להסביר זאת.
השותף בדימוס הגיע הביתה, ושאל אותי אם סיימתי את המבחן ועכשיו
אני יוכל לעזור לו לעבור,
ואני חייכתי ואמרתי-"יאללה בוא נתחיל".
למרות שהיום הזה מבחינתי היה כבר מבוזבז כמעט לגמרי, היה לי
חשק עז לעזור לו להעביר את כל הדברים.
כשהיינו בבית שלו, התקשר אליי חבר מאוד טוב שלי, כבר כמה
חודשים שהוא חולה, ושאל אותי לשלומי, משום מה עניתי לו-"אני בא
אליך", למרות שהשעה הייתה כבר אחת עשרה וחצי בלילה, והוא גר
ארבעים וחמש דקות ממני.
לפני שיצאתי אליו התקשרתי אליה, אמרתי לה- "אני מצטער אבל חבר
שלי לא מרגיש טוב והוא צריך אותי, נדבר מחר".
יצאתי.
בדרך ראיתי חרדי עוצר טרמפים, עצרתי.
הוא שאל אותי אם אני מגיע לירושלים ואמרתי לו שלא, אז הוא לא
עלה. לפני שהמשכתי לנסוע, שמתי לב פתאום לספר שנמצא באוטו שלי
כבר כמה חודשים, ואין לי מושג איך הוא הגיע לשם.
לספר קוראים- "אומץ" והוא מדבר על דברים רוחניים, כנראה משהו
שקשור ביהדות, לא משהו שיצא לי לקרוא. חשתי צורך עז לתת את
הספר לחרדי, אז קראתי לו, ואז אמרתי- "יש לי פה ספר שאני לא
קורא, ואני מרגיש שאני צריך לתת לך אותו". נתתי לו את הספר
והמשכתי לנסוע.
לפני שהגעתי, חשבתי לעצמי בראש שאולי קיבלתי איזושהי הארה.
הגעתי לחבר שלי וחיבקתי אותו הכי חזק בעולם, סיפרתי לו את כל
מה שקרה.
לפני שעזבתי את ביתו אמרתי לו כמה אני אוהב אותו, וכמה העולם
הזה מתגמד ליד חברים כמונו וגם הוא אמר לי שהוא אוהב אותי,
והוא גם אמר- "הארה או לא, מה שבטוח שאתה לא מתנהג כמו תמיד".
יצאתי מהבית שלו, חשבתי לעצמי שאיזה קטע דרמתי זה יהיה אם
עכשיו בדרך אני מתנגש באיזו משאית ומת... ממש כמו בסרטים הכי
גדולים.
גם חשבתי לעצמי, שכשאני אגיע הביתה אני אכתוב סיפור על כל מה
שעבר עליי באותו יום, שבסופו אני מת בתאונת דרכים, ואני אקרא
לו- "חוץ מהסוף - סיפור אמיתי".
הגעתי בריא ושלם לרחוב בו אני גר, חושב לעצמי כל מיני מחשבות
לסוף הסיפור.
חניתי בצד השני של הרחוב כי רק שם הייתה חניה, יצאתי מהאוטו
והתחלתי לחצות את הכביש, כשהייתי במחצית הדרך הדמות שלי נמחקה
מהסיפור ממניעים לא ברורים של הסופר, "החלטה שלא ממש נבעה
ממני" הוא טוען, וקשה לו להסביר זאת.
מה שבטוח, עכשיו כשהשותף כבר עבר לדירה אחרת, לא יהיה לו איך
לצחצח את השיניים מחר בבוקר...