טיסה 333 הייתה טיסה היסטורית, ולא רק בגלל המספר הסידורי שלה.
בפעם הראשונה בהיסטוריה של עם הסגולה, עמדה להמריא טיסה מסחרית
רשמית ממדינת ישראל אל איראן. טיסה מסחרית רשמית, עמדה להמריא
בתאריך החמש-עשרה למאי משדה התעופה בן-גוריון, ומשם לטוס אל
שדה התעופה הגדול בטהרן. מיותר לציין, שההתרגשות הייתה
חסרת-תקדים. 'עידן השלום בפתח', קראו כותרות העיתונים השונות.
הרחובות התמלאו בדגלי ישראל ואיראן, ואווירה כללית של חג עמדה
בפתח. הטיסה באה לסמל את יחסי הידידות החמים בין ישראל לבין
העולם הערבי כולו, שאחרי שנים רבות של סכסוך עקוב מדם, הגיעו
להחלטה המשותפת להניח בצד את כלי המלחמה, ולפצוח במשא ומתן.
שגרירויות נפתחו, מתנות נשלחו, ילדים נושקו. בנתב"ג הכינו
טרמינל מיוחד לנוסעי הטיסה הגורלית הזאת, שאפילו שלא היה להם
ממש מה לחפש באיראן, הרי אין שם אטרקציות כמו בתורכיה, אך בכל
זאת החליטו להוציא סכום נכבד של כסף מיותר על כרטיס טיסה,
ולמעשה כרטיס כניסה לדפי ההיסטוריה. המטוס נבחר בקפידה, הצוות
נבחר בדקדוק. הכל היה מוכן - טיסה 333, תל-אביב - טהרן, עמדה
לצאת לדרך.

"מחלקת תיירות, טיסה 333, נא להתקדם אל דלפק בדיקת הכרטיסים,"
צפצף קול מתקתק מבעד לרמקולים בטרמינל המיוחד, שלמרות שתוכנן
במיוחד בשביל נוסעי טיסה 333, לא היו בו מספיק מקומות ישיבה,
או עמידה, בשביל כל הנוסעים. זרם של אנשים החל להסתנן מבין
ההמון בטרמינל אל עבר דלפק הקבלה.
ניר, מיכל ותומר סחבו תרמילים כבדים, ופילסו את דרכם בכוח
לכיוון הדלפק.
"אני עדיין לא מבין מה אנחנו עושים פה," ניר התלונן באוזני
מיכל, שנאבקה לייצב את התרמיל האדום שלה על הגב. "אם לנסוע
לטייל, למה דווקא לאיראן לעזאזל? למה לנסוע יחד עם כולם,
למזרח, לדרום-אמריקה, לפתח-תיקווה, לא משנה, למה דווקא לשם? מה
יש לחפש באיראן?"
"ניר, מה אתה רוצה? אתה זה שרצית להצטרף, נכון? אמרתי לך לאן
נוסעים, שאלתי אותך אם אתה בטוח שאתה רוצה לבוא. שאלתי אותך
כמה פעמים. אני ותומר חשבנו שיהיה ממש מעניין לטוס על המטוס
הראשון בפעם הראשונה לאיראן. זה הכל," היא נאנחה, "אולי אתה
מוכן לעזור לי?"
"זה בסדר, זה בסדר, אני מחזיק את זה," תומר תפס את התרמיל של
מיכל מאחורה וייצב אותו. ניר הסתכל עליו בחצי עין. היה רגע של
שקט. "נו, אתה רוצה להחזיק לה את זה, או לא?" תומר חייך וסימן
לניר לתפוס את התרמיל.
"מה? אה... כן, זה בסדר, אני מחזיק," ניר תפס את התרמיל. "אני
פשוט לא מאמין שאת השבוע האחרון לפני הגיוס שלי אני הולך לבלות
במדינה עוינת-לשעבר," ניר המשיך לקטר בשקט.
"תומר, תאמר לניר משהו בבקשה, שיפסיק כבר."
"הוא החבר שלך, תטפלי בו את," תומר קרץ למיכל. האמת הייתה
שלתומר היה די הרבה מה לומר לניר, על זה שהוא נדחף למרות שלא
ממש רצה לבוא, רק בגלל שהחברה שלו טסה. אז הוא בא, זכותו, רק
שלא יקטר. אבל תומר לא אמר שום דבר לניר, אולי בגלל שהוא לא
ממש רצה לסבך את העניינים יותר ממה שהם היו מסובכים גם ככה.
אבל בהחלט התחשק לו להכניס לו איזה אגרוף קטן, שישתיק אותו
למשך הטיסה.
השלישייה המאושרת הגיעה ראשונה לדלפק, והם התנהלו לאיטם לכיוון
המטוס, כשתומר ומיכל מובילים, וניר מתאמץ לשמור על התיק של
מיכל מיוצב על גבה. "מיכלוש, חומד, ממי, מה לעזאזל ארזת בתיק
שלך?" ניר מחה את הזיעה שהספיקה להצטבר על מצחו. "רק את מה
שבאמת היית צריכה, נכון?"
"תמיד יש לך ביקורת על האריזה שלי, או מעט מדי או הרבה מדי.
ארזתי מה שהייתי צריכה!"
"אני חושב שמה שניר התכוון זה, שאולי את הקירות של הבית יכולת
להשאיר כמו שהם, ולא לסחוב גם אותם," תומר חייך, וניר התפקע
מצחוק. מיכל נראתה קצת כועסת, אבל בסוף גם היא נשברה לחיוך.
"פשוט דאגתי שאתם, כרגיל, תשכחו הכל. אתם כמו זוג ילדים קטנים,
שניכם."
הם טיפסו במעלה המדרגות אל המטוס. עד עכשיו הם לא שמו לב בכלל,
אבל נדמה היה שכל שאר הנוסעים הסתדרו בטור ארוך מאחוריהם.
"ברכותינו!" הבהילה אותם הדיילת כשתומר ומיכל נכנסו למטוס.
"אתם שני הנוסעים הראשונים בטיסה הראשונה מישראל לאיראן!
ולציון המאורע ההיסטורי הזה, חברת אל-על מעניקה לכם תמונה
חינם, חייכו בבקשה!"
הפולארויד הבזיק בפתאומיות, ותומר קיבל לידו את התמונה
המתבהרת. לאחר כמה שניות של נפנופים ממשוכים, הוא ומיכל התחילו
לצחוק, וניר הציץ מאחורי התרמיל הגדול של מיכל והתאמץ לראות מה
לעזאזל מצחיק אותם כל כך.
"גם אני רוצה לראות!"
תומר הסתכל על מיכל, ואז העביר את התמונה אחורה לניר, שכמעט
איבד את שיווי המשקל. בעוד שתומר ומיכל הופיעו בתמונה מחויכים
וצמודים, הרמז היחיד לנוכחותו של אדם שלישי היה קווצת שיער
שהתרוממה מעל לתרמיל של מיכל, מה שרק גרם לתרמיל להראות חי
במקצת. ניר הזעיף פנים. "לא מצחיק. לא מצחיק בכלל."
אבל תומר ומיכל לא יכלו להסתיר את צחוקם.
לבסוף הגיעו שלושתם למקום הישיבה הנכסף. תומר עזר לניר להעמיס
את התרמיל של מיכל בתא מעל מקום הישיבה, ואז פנו להתבונן
בכרטיסים.
"אוקי, אני קיבלתי את המושב ליד החלון, כמו שביקשתי," מיכל
נדחסה פנימה למקום שלה.
"מה? את ביקשת את המושב ליד החלון? אני ביקשתי את המושב שליד
המעבר, כי אני אצטרך ללכת לשירותים כמה פעמים."
"אוקי, אין בעיה, אני אשב באמצע, זה לא מפריע לי," תומר סיים
את הדיון ופנה להתיישב.
"אה... מיכלי, אולי... את מוכנה לשבת באמצע, ותומר ישב ליד
החלון?"
"נו ניר, ברצינות, אני רוצה לראות נופים! מה הבעיה עם המקום
שלך?"
"אין בעיה," ניר התכופף קדימה, כדי שתומר כאילו לא ישמע, "אני
פשוט רוצה לשבת לידך."
"אוי ברצינות ניר! אם זה כל כך חשוב לך לשבת לידי, אז תתאפק
מללכת לשירותים. כולו טיסה של שלוש שעות. תפסיק להיות כזה
תינוק."
"אני לא תינוק!" ניר הרים את קולו.
תומר הסמיק ממבוכה, כששם לב שתור ארוך של אנשים השתרך ממקום
הישיבה שלהם לכיוון דלת המטוס, וחלקם כבר נראו כעוסים למדי.
"אין בעיה, ניר, שב אתה ליד מיכל, אני מבין אותך, אני אקום
כשתבקש ממני. אין בעיה בכלל."

השלישייה התרווחה לבסוף כל אחד במושבו שלו, והתור הארוך התחיל
להתקדם פנימה, אל בטן המטוס.
"אה, תומר?"
"כן, ניר?"
"אה... אני צריך לשירותים."

מחלקת העסקים של טיסה 333 היתה בהחלט אחת מהמחלקות החשובות
ביותר שטיסת אל-על ידעה מעולם. אנשים עסקים, גנרלים בדימוס,
וסתם מתעשרים זמניים, מילאו את המושבים המרווחים ובילו את זמנם
בצפייה בסרט תדמית ארוך שהכין משרד החוץ על האפשרויות הטמונות
ביחסי עסקים עם איראן.
חווה פלדמן, אחת מנשות העסקים הבכירות של ישראל, ישבה במושב
הצמוד לחלון, בקדמת מחלקת העסקים. פלדמן, שנודעה בקור-רוחה
הפיננסי, בעמידותה ועקשנותה, היתה כעת חיוורת במיוחד. החזות
העסקית נזנחה לטובת אישה מודאגת, שיערה פרוע במקצת, שישבה
וכרסמה את ציפורניה הצבועות, מגניבה מדי פעם מבט חושד מסביבה,
מחפשת סקרנים בלתי-רצויים.
"חווה, הכל בסדר?" בעלה של חווה, היזם ואיש העסקים המהולל,
דרור פלדמן, שב מסיבוב קצר אל השירותים.
"מה? כן, אני בסדר," היא סובבה את פרצופה אל חלון המטוס, ושלפה
ממחטה מתיק היד שלה.
"אוקי. תקשיבי, אני חייב לומר לך שהמצב פה על הפנים, אבל זה
מילא. את קראת את החוברת הזאת שהמשרד שלי הכין על האופציות
באיראן? אולי סוף-סוף ניכנס לעסקי הנפט! יש פה-"
"דרור, די. די עם זה כבר."
"סליחה?"
"אני לא עומדת בזה יותר. אני אומרת לך, אני פשוט לא יכולה. לא
היינו צריכים להשאיר אותם לבד בבית. אתה לא מבין? לא היינו
צריכים!"
"חווה, תשלטי בעצמך," דרור לוחש בזעם ואוחז בידה של חווה. "כבר
ניהלנו את הדיון הזה בבית, זו לא הפעם הראשונה שאנחנו נוסעים
ומשאירים אותם לבד, אני לא מבין במה שונה הפעם הזו מהאחרות."
"זה בדיוק העניין, דרור, שאתה לא מבין," חווה מוחה דמעה נוספת.
"אנחנו נכשלנו, דרור, נכשלנו. כל פעם שהשארנו אותם לבד, לחודש,
לשבועיים, נכשלנו. תחשוב על זה. מאז שגיא בן 9 ויולי בן 7
אנחנו משאירים אותם כמעט לבד לגמרי, לתקופות כל כך ארוכות! פלא
ש-"
"פלא שמה, חווה?! פלא שמה?! שגיא הוא קרימינל? שהוא פרחח? את
לא מבינה, אני לא מוכן לנהל את הדיון הזה, לא כאן ולא עכשיו
ולא בכלל! הילד הזה הוא פושע, והוא ייענש. אני לא אחסוך ממנו
שום אמצעי, חוקי לפחות. אבל זה לא אומר שאני צריך להפסיק את
החיים שלי כדי לספק את יצר ההרסנות שלו. את מבינה אותי, חווה?
הילד ילמד להתנהג כמו בנאדם!"
"אתה לא מבין! הילד זועק לתשומת לב! תשומת לב שאתה, אתה כאבא
שלו, חייב להעניק לו. איך אתה לא מבין את זה, איך..." הדמעות
עכשיו זולגות יותר ויותר, הורסות את האיפור המושקע.
"אני מבין את זה טוב מאוד, אני מבין את זה טוב מדי. הילד הזה
יקבל את מלוא תשומת הלב שלי ברגע שנחזור הביתה. ואני מבטיח לך,
חווה, שהוא יצטער מאוד שהוא קיבל אותה. מאוד."

רגע של שתיקה תהומית נמתח בין חווה ודרור. היא מנסה למחוק
שאריות של איפור מרוח, והוא מעלעל בחוברת מודפסת, עם הכותרת
'המדריך להשקעה במדינות פונדמנטליסטיות-לשעבר: איך, כמה, איפה
ולמה'. במשך השנה האחרונה המצב התדרדר, הוא יודע את  זה. לא רק
בגלל הילדים, הילדים אף-פעם לא היו עניין קל. זה משהו ביניהם.
משהו בעיניים שלה אבד, התשוקה הלכה לאיבוד. תשוקה. אם מישהו
היה רואה אותו עכשיו, הוא לא היה מאמין שפעם הוא ואישתו יכלו
לבלות לילות שלמים בניתוח מספרים ומידע. אבל זה כבר לא מעניין
אותה.
הרמקולים מעל המושבים מפרים את השקט שנוצר ביניהם: 'אנו
מתכוננים להמראה, כל הנוסעים מתבקשים ליישר את גב המשב, ולכבות
את כל המכשירים הסלולריים שברשותם...'

"דרור, אתה שומע משהו?"
"כן, אלה הרמקולים של הטייס," הוא אומר בלי להתייחס יותר מדי.
"לא, הצפצוף. כיבית את הפלאפון שלך?"
"אני לא יודע... אני כבר אבדוק."
"אוי, באמת, דרור," חווה שולחת יד לתיק של דרור, ושולפת את
הפלאפון מהתא. "מה זה המספר הזה? אוי, רגע, אני כבר עונה."
"תעשי את זה מהר בבקשה, חווה, אנחנו כבר ממריאים."
"רגע, רגע. הלו?"
חווה שוב מחווירה, והעיניים שרק התייבשו, שוב מתחילות לדמוע.
"מה קרה?" דרור שואל בלי להזיז את עיניו מהחוברת.
"שניה," חווה מסמנת לדרור להיות בשקט. "כן, כן, הבנתי. תודה
שהתקשרתם."
"נו?"
"זה היה המשרד הראשי של 'איכילוב'. קרה משהו לגיא."

"טוב, תקשיב, אני חייבת לנתק, המטוס ממריא, ואני לא רוצה שיעשו
לי בעיות כבר בהמראה. מה? לא, אני לא מוכנה להפסיק עכשיו, זה
בלתי-אפשרי. די, חנניה, די. תמסור את אהבתי לעוזיאל, יקותיאל,
צפרפראל ומה-שמו-אל. אני אוהבת את כולכם."

האמת היא, ששלומית שונאת טיסות. ויותר מזה שהיא שונאת טיסות,
היא שונאת המראות. זה לא עניין של חינוך, אבא שלה עליו השלום
טס הרבה. זה פשוט שהיא שונאת את כל הקטע של הנסיקה לשמיים. אבל
אין מה לעשות, עושים מה שחייבים. עכשיו היא אוחזת בידה בספרון
תהילים קטן, ומתפללת לאדני צבאות שישמור על הטייס שפוי ופיכח.
רק לעבור את ההמראה.
מחלקת התיירים עמוסה עד אפס מקום. שלומית מתבוננת ימינה
ושמאלה, מסדרת את הכובע שלה, את השרוולים והשמלה. ספר התהילים
המיניאטורי שבידה מתכווץ מרגע לרגע, ככל שהאחיזה מסביבו
מתהדקת. כמה אנשים צעירים, היא חושבת לעצמה, ואפילו לא שומר
מסורת אחד לרפואה. לאן הגענו, לאן?

עכשיו היא שולפת מתיק הצד המקומט שלה מעטפה גדולה וחומה.
היא מסתכלת הצידה, לבדוק מה האישה שיושבת לידה עושה. למזלה,
האישה במושב ליד כנראה שונאת המראות אפילו יותר ממנה - היא
אוחזת בחוזקה בווקמן קטן, ומזמזת נעימה קלאסית, שכנראה אמורה
להרגיע אותה. השטח פנוי.
היא פותחת את המעטפה בדממה, מוציאה ממנה דף שכתוב בכתב רש"י.
ההוראות ברורות לה - אחרי ההמראה, לגשת לתא השירותים השני
משמאל, הנשק מוחבא מאחורי האסלה. אין שום צורך בכופר או במשא
ומתן. מטרתה היא לחסל כמה שיותר אנשים, לפני שהיא יורה בטייס
ומרסקת את המטוס לארץ.

"נו, עכשיו אתה הולך?" תומר שאל את ניר אחרי שהמטוס סיים את
ההמראה ושט ביציבות בין העננים.
"כן, אני הולך, זוז בבקשה," ניר שוב פעם נדחף בין תומר למשענת
המושב שמלפנים, ויצא לשירותים.
"איי, מכה."
"אני יודעת, אני מצטערת. הוא פשוט רצה לבוא, ואתה יודע, לפני
הגיוס והכל, היה חשוב לי שהוא לא ירגיש שאני נוטשת אותו או
משהו. אני מקווה שיהיה בסדר."
"זה בסדר, מיכלי. את לא צריכה להתנצל בשמו. הוא גם לא עשה
שום-דבר רע, אני הייתי עושה אותו דבר בדיוק אם הייתי במקומו.
בטח ובטח שלא הייתי נותן לך לנסוע לארץ אקס-עוינת לבדך."
"כן, אבל אני לא לבד..."
תומר ומיכל מגחכים לעצמם. עוד פעם רגע של שקט. תומר מוציא
מהתיק שלו בקבוק מים.
"רוצה קצת?"
"לא, זה בסדר. תגיד, מה הולך פה עם המיזוג? חשבתי שהמטרה היא
להפשיר את היחסים בינינו לבין איראן, לא להקפיא אותם."
"מצחיקה. חכי, נסדר לך כאן איזה חימום אוירה. דיילת," תומר
פונה לדיילת העוברת בין היושבים. "שמיכה בבקשה לגברת,"
"ודאי אדוני," הדיילת שולפת שמיכה מתא נסתר. "בבקשה."
"תודה לך," תומר מתאמץ שלא לפרוץ בצחוק, ואז מעביר את השמיכה
למיכל, שכמעט מתחילה לרעוד. "מי אמר שרמת השירות באל-על
נמוכה?"
"תודה, תומר. אוף, כמה קר לי. תגיד, מה אתה חושב קרה לו?"
"למי?"
"לחבר שלי לשעבר, ניר. אתה חושב שהוא טבע באסלה של המטוס?"
"אני לא יודע, אבל בינתיים," תומר מחליק מושב אחד לכיוון מיכל,
"אני שומר עלייך. מתאים?"
מיכל מחייכת.

ניר, בינתיים, מתחיל להתעצבן. למה התור לשירותים כל כך ארוך
הפעם לעזאזל? מפעם לפעם הוא מסתכל אחורה, מנסה לראות מה קורה
במקום הישיבה שלו. הוא לא יודע למה הוא מודאג, מיכל אוהבת
אותו, אבל יש משהו. משהו לא ברור. בינתיים התור מתקדם. ניר
נכנס, ואפילו לא מספיק להסתדר כמו שרצה. הוא רק ממהר, חזרה
למושב, חזרה למיכל.

"מה לעזאזל?!"
"ניר! תסתום את הפה שלך! אתה לא רואה שהיא ישנה," תומר מוציא
את האוזניות של הדיסקמן מהאוזניים, ותוקע בניר מבט מופתע.
"מה זאת אומרת נרדמה? עליך?!"
"ניר! אני אומר שוב, תרגע! היה לה קר, אז הדיילת הביאה לה
שמיכה. ואז היא התעייפה, בכל זאת אנחנו אורזים מאתמול בלילה.
אז היא שמה את הראש ונרדמה. תפסיק להיות כזה לחוץ. בוא, שב
כאן, אני כבר קם," תומר מסיט את הראש של מיכל חזרה למושב
בעדינות.
"אין צורך! אני לא רוצה להפריע או משהו כזה, אז אני רק אלך שוב
לשירותים, ואקווה שכשאני אחזור שוב, אתם תהיו רק במשחק המקדים
ולא בזיון עצמו!"
"ניר!"
"היי, מה הולך פה?" מיכל שואלת מסטולית לגמרי. "לאן ניר
הולך?"
"הוא התחרפן לגמרי. חכי פה, אני הולך לדבר איתו," תומר קם.
"אני באה אתך, תומר. חכה שניה."

"חווה! לאן את הולכת?!"
"למצוא את הדיילת הראשית."
"בשום אופן לא! חזרי הנה, חווה! שמעת אותי?!"
"דרור, קרה משהו לילד! אני לא יכולה להישאר פה עוד שניה אחת עד
שאני אדע בדיוק מה קרה ומה מצבו."
"אפשר לברר את זה דרך הטלפון, חווה. עכשיו שבי."
"אתה לא מבין שזאת בדיוק הבעיה?! מאז גיל אפס אנחנו מבררים
עליהם הכל דרך הטלפון. התקשרנו למחלקת יולדות, לטיפת חלב, לגן,
למועדון החוגים. אבל מתי היינו שם בעצמנו?!"
"נמאס לי כבר לדוש בהיסטוריה המשפחתית שלנו. מה בדיוק את רוצה
לעשות עכשיו?"
"אני רוצה לחזור ארצה."
"זה בלתי אפשרי, ואת יודעת את זה. עכשיו תרגעי, כשנגיע לטהרן,
נברר מה קורה איתם, ואם המצב חמור ניקח את הטיסה ארצה."
"אבל אתה יודע שהטיסה הבאה ארצה יוצאת רק בעוד חמישה ימים!"
"אז ניקח טיסה עוקפת. נמצא פתרון. אל תדאגי."
"אני כן דואגת. אני רוצה לחזור הביתה ברגע הזה, דרור. עכשיו!"
"חווה, זה לא הזמן."
"דיילת! דיילת! בואי לכאן בבקשה!"
"חווה! תשתלטי על עצמך! זה בסדר, חביבתי, הכל בסדר. את יכולה
לשוב לעבודתך."
"דרור!"
"די חווה, מספיק עם זה."

שוב הדמעות זולגות לה. היא מסתכלת עליו, והיא מבינה, שהוא כבר
לא מבין. שהבכי שלה לא נוגע בו, זה רק מעורר בו תחושה של
רחמים, כמו שאוספים כלב עזוב מפינת הרחוב, לא כי אוהבים אותו,
אלא כי מרחמים עליו.

"לעזאזל אתך, דרור," היא בוכה בהיסטריה ורצה לשירותים.
"חווה! חווה!" הוא מזנק ורץ אחריה.

עכשיו, אחרי ההמראה, שלומית ישובה בכיסא. ספר התהילים עדיין
בידה. מחשבות על בני משפחתה חולפות בראשה, אבל היא יודעת מה
היא חייבת לעשות. חייבת ללמד את כל האנשים האלה מה הסכנה
בשלום, מה הסכנה בחילוניות, מה הסכנה בלא להסכים איתה.
היא לוקחת נשימה ארוכה, וצועדת לכיוון השירותים.

טיסה 333 היתה טיסה היסטורית, ולא רק בגלל המספר הסידורי שלה.
בפעם הראשונה בהיסטוריה של העם הסגולה, טרוריסט יהודי הביא
למותם של כל כך הרבה יהודים אחרים. מיותר לציין שההתרגשות
הייתה חסרת-תקדים. 'חורבן הבית בפתח' קראו כותרות העיתונים.
הרחובות התמלאו בדגלים שחורים, ואווירה כללית של אבל עמדה
בפתח. הרצח בא לסמל את יחסי האיבה בין הפלגים השונים בעם
היהודי, שאחרי שנים של סכסוך שקט, גלשו אל מחוץ לגבולות
המציאות.