יצאתי לחפש את קו האופק של הבדידות. קרן שמש
מסנוורת רמזה לי לרכב עליה, לכיוון שלא מופיע במצפן.
אין בדרך כבישים, או רמזורים, רק מעברי חצייה.
האטתי לקראת כל מעבר, שלא לפגוע באחרים שיצאו
אף הם לאותו כיוון.
נתתי בם מבט ממושך. איש בלי הווה, נערה בלי עתיד,
זקן בלי עבר. והמשכתי.
חציתי שדות של פרחים כפופי גו, נהרות ששכחו טעמם
של מים, וספטמבר מכווץ כעובר, ששמע מבעד לשכבות
של כאב, שדינו נחרץ.
ניסיתי למחוק מחשבות. ספרתי עד אין סוף, חישבתי
מרחקי דרך, שיחזרתי קולות וטעמים, רוקנתי את תא
המטען של מוחי, כמו להשליך מטען עודף לים, שלא אטבע.
חזרתי, בטרם תהלום המציאות בקרן, וקו האופק ימחק.