יש לי מליון מילים באמתחתי, שמחכות להאמר. השתיקה
אינה מכילה אותן. אני רוצה לספר, לשאול, לשיר, לבכות,
והכל במילים, בהברות ובקטעי משפטים.
במיוחד בלילה, כשהשקט אופף אותי מכל עבר. כשהדממה
הופכת מעיקה, דביקה.
אשמורת שניה, זה הזמן. כשסינדרלה כבר ישנה, והכרכרה
שלה פרוקה מרתמותיה. המילים מתחלפות, רבות ביניהן
מי תקדים את רעותה, איזה נושא יקבל משנה תוקף.
הן מתרוצצות בתוכי, מעיקות, לא נותנות מנוח.
אני רוצה לספר לך על היום שהיה, לשאול לשלומך, לשיר לך
שיר חדש ששמעתי ברדיו. לבכות, לבד או איתך, על דברים
שרצינו ולא הספקנו, או הספקנו ולא רווינו.
ולנשום, בין ובתוך המילים, לתת למי מהן דגש ועוצמה,
להעניק להן חיים, מתוך הכרת תודה. |