דרמה נולדה במחצית הראשונה של שנות השמונים להורים במחצית
השניה של שנות השלושים לחייהם  ולכן השאלה הפוליטית הראשונה
שלה היתה "אימא, מה זה אינתיפאדה?". השאלה השניה היתה פחות
ממוקדת, "למה אבא סרבל?"
תשובתה של אימה היתה אופיינית לתשובה של אימהות ממרכז הארץ
בשלהי שנות השמונים, "אינתיפאדה זאת מלחמה  לא פרית נגד ילדים
בגיל שלך ממש שבמקום ללכת לבית הספר ולחוגים נאלצים לחיות תחת
משטר דיכוי שלא מותיר להם ברירה אלא לצאת לרחוב ולהלחם באמצעים
מאולתרים כמו אבנים ובקבוקי תבערה מול צבא מצויד היטב אך חסר
כל עקבות מוסריות ויכולת שפיטה על-פי אמות מידה של צדק
אוניברסאלי". התשובה השניה היתה, "אבא לא סרבל, הוא סרבן".
מצוידת בתשובות אילו, יצאה דרמה אל הדרך הארוכה של גיבוש
מודעות פוליטית וחברתית, לפיכך אין להתפלא שהצעד המרדני הראשון
של דרמה הנערה כנגד הוריה התבטא בדמותו של יגאל, שמעבר להיותו
נער צנום, מופנם ורווי פצעי בגרות, היה גם בנם החמישי של זוג
צעיר שעלה מאמריקה ולאחר חניית ביניים קצרה בת שלושה חודשים
במרכז קליטה באשדוד, עבר לישוב המתפתח עפרה שמעבר לקו הירוק על
מנת לתקוע שם יתד ולתמיד.
דרמה לא חשבה על יגאל במונחים של "צעד חתרני" כאימה. היא גם לא
קראה לו "המתנחל" כאביה. היא אפילו לא ראתה בו "גשר לקירוב
לבבות" כפי שהסבירה המורה הליכודניכית להוריה. היא קראה לו
בכינוי שהכעיס והחריד את אימה יותר מכל, היא קראה לו "חבר
שלי". לא "החבר" רק "חבר". אפילו ללא הא הידיעה די היה בכינוי
זה בשביל שאימא של דרמה תעשה סדר במלתחה של ביתה. כל החצאיות
עם גזרה מתחת לקו הברך נעלמו. בארון נשארו רק חולצות בטן
וג'ינסים קרועים. לייתר בטחון החביאה האם גם את כל חולצות
הפלנל המשובצות שמצאה בבית ורכשה לביתה שתי חצאיות מיני בצבעי
ירוק וכתום זרחני. אולם גם האקט החינוכי וההגנתי הזה לא עצר את
דרמה מלהכריז ערב אחד נחרצות כי היא מתעתדת להעביר את השבת
הקרובה בבית משפחת אליקים שבעפרה. הסיבה להכרזה החד משמעית,
הנחרצת והלא אופיינית לדרמה, בדרך כלל נערה המבקשת רשות, היתה
הבשלה פנימית שלה והכרה בעובדה שהיא מוכנה לנשיקה ראשונה.
ולמרות שבתחושה פנימית הרגישה כי מה שלא התרחש במפגשים בתל
אביב, ספק אם יתרחש גם במגרשו הפרטי של יגאל בעפרה, החליטה
דרמה לתת לקדושת השבת והמקום הזדמנות לנסוך אומץ ויוזמה בלב
הנער אשר תגרום לו לנשקה. מפאת חוסר ניסיונה לא ידעה דרמה כי
במגזר היהודי לאומני, כמו גם במגזר הערבי, הדור הצעיר נוטה
לשמרנות ככל שמקרבים אותו להוריו ולא להפך. למזלה של דרמה, וגם
של אימה, בא רצח רבין ונתן לשתיהן הזדמנות אחרונה, הזדמנות לאם
לבטל את רוע גזירת השבת ביש"ע ולהחזיר את הבת האובדת למסלול,
והזדמנות לדרמה לקבל נשיקה.

בהתחלה נראה כי הדברים מסתדרים בכיוון הרצוי. שלושה ימים
נהדרים של בכי וחיבוקים, ליטופים וניחומים עברו על דרמה והחבר
יגאל בכיכר. אפילו נמנומים משותפים וידיים שנגעו לא נגעו בשוגג
או שלא. מעולם לא היתה דרמה מאושרת כבימים אלו, הידעונים נבאו
נשיקה ראשונה. אולם הסדקים לא אחרו להופיע, והפרדוקס החל זועק.
רצח פוליטי אומנם מקרב ויוצר אינטימיות, אבל הוא בהחלט לא קרקע
נוחה למזמוזים. ולמרות הגיטרות והשיר לשלום, הכיכר זה לא
וודסטוק וילדיי הנרות הם לא ילדי הפרחים.
עוד עובדה, טכנית לכאורה, שיצרה סדק בנחישותה של דרמה היתה שמו
של החבר. שלא במודע ומבלי שאמרה זאת לעצמה במילים מפורשות,
הרגישה דרמה אי נוחות מסוימת כל פעם שחשבה על כך שהיא עומדת
להתנשק בכיכר שבה נרצח יצחק רבין עם נער שקוראים לו יגאל.
הראשונה שהבחינה והצביעה על העובדה המעיקה הקשורה בשם היתה
כמובן אימה של דרמה, שבניסיונה רב השנים ובתבונתה כאם השכילה
רק לזרוע את נבט הספק על ידי ציונה של העובדה הפשוטה ויתרה מכך
השכילה לנסח זאת כשאלה, "קוראים לו יגאל, נכון"?
צמרמורות עברו בגבה של דרמה  כשהיא דמיינה כיצד אחותו  הגדולה
של החבר, פועה, לבושה חצאית ארוכה ושערה קלועה צמה, פוסעת
בכיכר וצועקת "יגאל, יגאל, איפה אתה?" בתקווה לאתר את אחיה.
כמה נזדעזע דרמה כאשר דמיינה את עיניי כל יושבי הכיכר המופנות
אליה ואל האחים המתנחלים. המצב הגיע לידי כך שמצוקתה של דרמה
החלה דולפת החוצה בצורה שאפילו אימה התקשתה להסתיר את רחמיה
והשיאה לביתה את העצה היחידה שחשבה שתפתור את מצוקתה, "למה שלא
תעשי עגיל באף"? הצעה, שבצר לה, לא נדחתה על הסף על ידי הבת
שנפשה נקרעה בין שמירה על סטטוס קוו פרוביזורי לבין הרצונות
ההורמונלים המפעפעים בגופה הצעיר. יגאל, לעומתה, בכהות חושים
האופיינית לאו דווקא למתנחלים לאומניים כי אם לנערים בני חמש
עשרה, לא הבחין בתמורות המתחוללות בנפשה של דרמה. יותר משהיה
מודאג מהתפתחות היחסים הבין אישים, הדאיגה אותו אי יכולתו
לנקות את פניו ולהשתמש בתכשירי הפלא למניעת פצעי בגרות בשל
השהיה המרתונית בכיכר. אינסטינקט גברי קדום גרם לו לחפש את
שורש הבעיה על פני השטח. ופני השטח הלכו ונתכסו נקודות אדומות
לבנות ככל שנקפו ועברו להם ימי האבל. בסופו של דבר, שאחותו
הגדולה פועה אכן הגיעה לכיכר בדרכה הביתה חזרה מהאולפנה  ודרשה
ממנו בשם הוריהם לשוב איתה לביתם שמעבר לקו הירוק, חרק יגאל
שיניים כמס שפתיים, הבטיח לחזור, ועזב עם אחותו חזרה לביתם שם
יוכל לתת מרגוע וטיפול ראוי לפניו הבוערות בהתבגרותן.
למרות שלא הודתה בכך בהתחלה, ובטח שלא באוזני אמה, אבן גדולה
נגולה מליבה של דרמה. מעתה היתה פנויה להביט על הכיכר ויושביה
בעיניים אחרות לגמרי. עיניהם של הצודקים. עיניהם של הנפגעים
האמיתיים שבדלת אמות געגועיהם וסבלם חזק משהוא בחוצות. עיניו
של יצחק או כפי שכינו אותו חבריו "איצקו". עיניים כחולות של
נער בן שבע עשרה וחצי בן קיבוץ בגליל התחתון.
מעבר להקלה הסוציו גיאופוליטית שבמעבר מיגאל ליצחק, המוצר החדש
היה בעל פנים חלקות יותר, אם כי לא ממש חלקות, ובעל שם משכנע
בהרבה. ואם זאת, חורקים כשהיו יחסיהם של דרמה ויגאל, עדיפים
היו על פני הקשר החדש אשר בלא טיפת ציניות ניתן יהיה  לכנותו
כקשר חד צדדי ורק דוק דק של אבל לאומי הצליח להסתיר מדרמה את
חוסר היחס לו זכתה ממושא אהבתה החדשה. למביט מהצד יהיה ברור
שפער הגילים ואי השוויון בסטטוס החברתי אינו מאפשר קשר בין
דרמה ליצחק שתמיד היה מוקף  בעדת מעריצות בעלות חזה מפותח
בהרבה משל דרמה אשר לא הפסיקו לדבר בערגה על יצחק השני ועל כן
לא היה נגיש לדרמה ולו למשפט אחד. לכן, אין להתפלא שכאשר דברו
המעריצות של יצחק על חיוכו של המנוח אשר הביע רוך ועדינות,
פלטה דרמה את המשפט הנורא מכל, "בכל זאת זה היה רבין שאמר
לשבור ידים ורגלים".
דממה כבדה השתררה ודרמה, שבסך הכל ניסתה להשתלב בשיחה ולהבהיר
ליצחק, הנער, שהיא קיימת ויתרה מכך שהיא אינטליגנטית, החלה
לגמגם הסבר כלשהו על ימי האינתיפאדה החשוכים בהם החוקים לא היו
ברורים וככל שהסתבכה בדיבורים, צפו ועלו טעוני אמה המצדדים
באביה הסרבן. למרבה האירוניה, הדבר שהרגיז את מעריצותיו של
יצחק יותר מכל האזכורים של תקופת האינתיפאדה וקשירתו של רבין
לשמיר, היתה העובדה שדרמה קראה לו "רבין" ולא "יצחק". היה
בשימוש בשם רבין נימה לא אישית אשר התפרשה כהתנשאות שלא לומר
חילול קודש. הבנות, שזיהו מיד את כוונתה הפתטית של דרמה לגזול
את תשומת הלב מהן, החלו להחליף ביניהן מבטים מלגלגים וגיחוכים
סתומים שעד מהרה התחלפו במבטים נדהמים וזועמים בעיקר לנוכח
הופעתו של נער צעיר עם ציציות וכיפה נוטה לצד שעמד מאחורי
הדוברת החדשה והניח את ידו ברכות על כתפה.
בהתחלה, בלהט הגמגום, לא הרגישה דרמה ביד המונחת. אולם חלחלת
ההמון סביבה והמבטים הנעוצים אל מעבר לכתפה גרמו לה להסב את
ראשה, לראות את הפנים רוויות פצעי הבגרות ולקרוא בתדהמה,
"יגאל!?" בעוד שזה האחרון נוטל אותה לבין זרועותיו השדופות
והלבנות ומנשק אותה בהחלטיות כפי שהבטיח לעצמו שיעשה.
כזו היתה הנשיקה הראשונה של דרמה. בכיכר מלכי ישראל, ליד
המדרגות השניות, עם נער ביישן בשם יגאל, שמסביבם אלפי נרות.