כה צלולות היו עיניו של הנער שיכולת לראות את העולם משתקף
מבעדן במעין עיוות מוזר. אימו ישבה ליד מיטתו אותם צהריים
קיציים מקוללים כיום לאחר המקרה.
הוא ישב על המיטה. הרוח ליטפה בעדינות את הווילונות הסגולים
שריקדו בהנאה למגעה, מכניסים מטחי אור זהבהב ששיוו לחדר מראה
לא אמיתי במקצת.
"אני באמת בסדר" לחש הנער.
"אני יודעת מתוק, הכל יהיה בסדר"
"הכל כבר בסדר" אמר בעודו מעביר את אגודלו בעדינות תחת עינה
השמאלית, מוחה דמעה שהחלה לגלוש.
שעת הביקור תמה ולאחר שנכנס האח בפעם השניה והפציר בה לסיים את
הביקור קמה, נשקה לו על המצח ארוכות ויצאה.
הוא מעולם לא התכוון לפגוע בה, לא בה.
הוא קם ממקומו והלך לכיוון חדר הטלוויזיה. מספר דמויות ישבו
רכונות לכיוון המקלט ומספר דמויות רק ישבו בחדר ובהו בחלל
הריק. הוא מצא שם את ג'ק.
ג'ק היה האדם שקיבל את פניו בבואו לשם בפעם הראשונה יום קודם.
הוא התגלה לו כבן שיחה נעים, מפאת גילו המבוגר היה בקיא
בתחומים רבים והקרין נסיון חיים ובטחון.
הוא היה זקן, בן שישים לפחות, הוא נמצא שם כי אהב לשוחח עם
אשתו. הוא הרבה לדבר עליה ועל ביקוריה התכופים כאן במחלקה
כשהיא עמוסה דברים טובים.
רק לאחר שדיבר עם מספר אנשים הבין למה ג'ק בכלל פה. אשתו מתה
בתאונת דרכים יחד עם שני בניו לפני שנים רבות. פרט לעובדה זו
האיש נראה מפוקח לחלוטין.
כשהבחין בו ג'ק קם מהספה ולחץ את ידו בחביבות אם כי בצורה
מיושנת משהו.
"אז מה איתך וולטר? זו היתה אמך שם?"
"כן, קשה לי לראות אותה דואגת לי ככה אבל באמת שלא היתה לי
ברירה"
"אישתי שאלה אותי ואמרתי לה שאינני יודע אך ניחשתי נכון והיא
אמך. ראיתי זאת משום שבכתה, אתה באמת חשוב לה".
"הרופא אמר שאני בסדר, הוא אפילו החמיא לי שאני פיקח מאוד
לגילי, הוא אמר שאני יכול להשתחרר אפילו מחר אם אבטיח לא לחזור
על מעשיי שוב".
"מה כבר ילדון כמוך יכול לעשות?"
"אתה מבין ג'ק, כיום אנשים מעדיפים לטפל בתסמינים ולא במחלה,
או שמא ככה זה היה תמיד?"
"רגע... אתה הילד מהעיתון?!" אמר והחל מדפדף במרץ בערימת
העיתונים שהיתה מונחת בצד.
הוא קרא את עמוד השער בעיתון של אתמול, מתבונן בנער ובכתבה
לסירוגין. אחר פלט אנחת צחוק.
"למה עשית את זה?" שאל כשסיים לקרוא את הכתבה.
הנער הגביהה גבה ונראה תוהה לרגע לפשר השאלה.
"זה נראה כמו הדבר הנכון לעשות" שיגר לבסוף.
"מה לא בסדר איתך? אסור לו לבן-אדם שיראה ככה בציבור".
"למדתי לא לחבב את המילה הזאת: 'אסור' "אמר הנער והבעתו השתנתה
לכעס מאופק.
"מי קבע בכלל שאסור?" המשיך "לא זכור לי שאלוהים ירד הנה
לאחרונה ומינה דובר מטעמו".
"תירגע ילד" השיב הזקן כמנסה לפייסו. "רק רציתי להגיד שאנשים
יחשבו עליך דברים לא טובים אם תעשה דברים כאלה".
"שיחשבו, אני גם ככה לא רוצה להיות חלק מהחברה הזאת".
"איזו חברה?" שאל הזקן, מבולבל במקצת.
"כולם, כל בני האדם אותו הדבר. כולם קמים בבוקר לחיים האפורים
שלהם, עובדים משמונה עד חמש, מקווים להתקדם ולהרוויח הרבה כסף
כדי שיוכלו לחיות חיים טובים יותר, מתחתנים עם אישה עושים 2.4
ילדים וכלב"
"אתה נשמע כאילו אתה כועס על האנושות כולה, אל תשכח שאף אחד לא
פגע בך, לפחות לא בכוונה. ויותר מזה, יש לך משפחה ילד". אמר
הזקן.
"ומשפחה זה דבר חשוב מאוד" הוסיף והיה רטט שונה בקולו
ולחלוחיות בעיניו.
הזקן איננו שוטה הבין הנער באותו רגע, הוא פשוט בוחר לא
להתמודד- כמו כולם.
"זה פשוט שהם שיקרו לי, אתה מבין? אפילו אימי ואבי שאמרו לי
מגיל צעיר שאם אהיה טוב ואעשה מעשים טובים אלוהים ישמור עלי,
אבל זה לא נכון בכלל!
אחרת הוא לא היה לוקח את אבא שלי. אנשים טובים ואנשים רעים לא
מתוגמלים בהתאם למעשים שלהם, צדיק ורע לו רשע וטוב לו, או
שאלוהים אדיש או שהוא לא קיים".
שררה דממה בחדר והנער הבחין בכל הראשים שהיו מסובבים כלפיהם,
הטלוויזיה כובתה. הזקן חייך בביטחון.
"אמרת קודם שאתה לא רוצה להיות חלק מחברה עם חיים אפורים, מה
אתה מציע במקום?"
"שנפסיק לשקר לעצמנו שאנחנו יודעים מה אנחנו רוצים בחיים. אם
אתה רוצה אושר לך תתמסטל על איזה חוף בהודו. אם אתה רוצה קרירה
לך תקדיש את עצמך לעבודה.
אם אתה רוצה שיזכרו אותך לך ותעשה משהו מיוחד אבל אל תעז לטעון
שאתה יודע למה אתה עושה את זה, כי אתה לא. כל מה שאתה יודע
ומכיר זה שככה צריך לעשות את זה
וככה נראה איש מצליח, נשוי עם הרבה כסף ונימוסי שולחן טובים".
"עוד לא הסברת לי מה זה איש מצליח וולט".
"זה כי אני לא יודע! ואין אף אחד על הכוכב המחורבן הזה שכן
יודע. והכי גרוע זה שאנחנו חיים כאילו זה לא חשוב והמטרות
הנבובות שלנו מספיקות כדי למלא את החסך,
אבל מאוחר בלילה במיטה אתה יודע שהן לא. הן התחמקות גסה ובוטה
מהשאלה שכל כך מפחידה אותנו: 'למה'. אנחנו מעדיפים לרוץ סומים
לעבר מלאך המוות
עם חיוך מטופש על הפנים וממלמלים:"חיינו טוב".
"למה אתה כזה דכאוני?" שאל הזקן.
"מה הרגשות שלי קשורות לעניין? מה אני? גרגר אבק, תופעה חסרת
חשיבות ביקום. כאילו הרגשות שלי זה מה שחשוב. אתם מעדיפים
להרגיש ולא לחשוב.
אתה בדיוק כמו המורה שלי, אתה פוחד לחשוב שמא תאבד את כל מה
שיקר לך. הרי אתם לא רוצים לקום בוקר אחד ולגלות שכל החיים
שלכם היו הבל הבלים, משחק.
גם אתה משקר! לעצמך ולי".
בשלב זה החל הנער מכפתר את חולצתו ומוריד אותה מעליו.
אחר פתח את חגורתו והפשיל את מכנסיו.
"אני לא פוחד ממה שאני ואני לא צריך את החברה שתגיד לי איך
לחיות. תראה אותך, אתה פוחד אפילו להוריד את הבגדים וללכת
בצורה הכי טבעית שנועדת ללכת.
ואתה מספר לי שהחברה לא שולטת בחייך".
הוא הוריד את תחתוניו ופרש את ידיו לצידי הגוף, כמציג לראווה
את גופו העירום. הזקן גרע את מבטו במבוכה וכך גם שאר עוברי
האורח.
"תסתכל טוב, זה הדבר החזק ביותר שתראה בחיים שלך..."
"הוא שוב פעם עושה את זה" נשמע קול מרוחק.
שני אחים בחלוקים לבנים קפצו עליו והלבישו אותו בכותונת
משוגעים.