בשעת דמדומים קובר אני את אוצרי האחד
ובנפול האפר מתנגנת תפילת אשכבה לתמימות

מלאך נופל מהשמיים וסביב צווארו משקולת
וכנפי אמונתו חלשות ורפות ואין הוא מסוגל לעלות
הוא רואה אדמה חשוכה וקרה

במבצר שבחלומי הפסל השתגע
והוא מוסיף ללכת סביב יצירתו
ומנתץ אט-אט את פניה המושלמות באזמל האמת

אני יורד אט אט בגרם מדרגות צר
אל הצריח הגבוה ביותר
מביט על עולמי הבוער באש המרד
ובגב ההגיון שצועד הרחק עם הלפיד

הרוח נושאת מסר של כאב
שנארג סביב טירוף שנרקם למילים
אדם לעולם לא יגע בכוכב
אך אני לא אוריד את ידיי לעולם

אלף מסכות בשורה, אלף סיפורים
ואני רואה רק אחת שלמה ואחת שבורה.