הגעתי בשעה 10 בבוקר למשרדים של חיל הים בקריה.
הוזמנתי לאיזה שהוא דיון משמים על עתידו של איזה קורס נידח.
עליתי לקומה השנייה במדרגות הישנות, שכל כך לא נראות מתאימות,
לצרוף המילים המפוצץ: "דיון אצל רע"ן או"ת"...
שתיתי את הספרסו של הבוקר, מסביבי, בחדר קטן ואפור,
ישבו אנשים מאוד מכובדים, לכולם היו חולצות לבנות, שיער קצר אם
בכלל,
ועל כתיפיהם היו מעיין עיגולים כאלה מוזרים, שמשום סיבה
גסטרונומית מסויימת מצאו לנכון לקרוא להם פלאפלים.
היו כאלה עם פלאפל בודד, והיו כאלה עם שניים...
הדיון התארך והתארך, וגם אני נקראתי להגיב בנושא הבוער,
כולם הקשיבו(או עשו עצמם) והינהנו בראשם לאות הסכמה, או אולי
לאות עייפות החומר והרצון להמשיך את הדיון המיותר הזה.
בסופו של הדיון, כמובן, הוחלט להתחשב בכל הגורמים, ולבחון מחדש
את הסוגיה, ורק לאחר מכן להחליט החלטה, שכמובן תשפיע רבות על
מהלך חיינו התקין...
מבחינתי, באותו רגע, ממש לפני הסוף, הגיע הרגע להפסיק את
הדיון.
קמתי על הכיסא, הורדתי את החולצה, ולפתע... דממת מוות פילחה את
האוויר.
"מה הסמ"ר הזה חושב לעצמו?" שאלו עצמם האנשים הגדולים,
"שלום, שמי אשד, אני משתחרר עוד חודש, ובאמת שהדיון הזה עולה
לי על העצבים, מישהו בעניין לאכול יפני בעזריאלי?" שאלתי.
שתיקה.
אף אחד לא הגיב...
עזבו הגיב! אף אחד, מתוך תריסר הנוכחים לא זע או נע...
חשבתי שאולי אני לא בסדר, אז ירדתי בבושת פנים, והחלטתי
פלאפלים או לא, שאני ממש רעב וחייב, פשוט חייב יפני ועכשיו!
אז הלכתי לעזריאלי, הזמנתי מוקפץ עם עוף, הוספתי גם שני שקלים
לבוטנים (חוצפה), והיה לי ממש טעים.שמחתי...
אחר כך, בדרך לחיפה, ראיתי שניים מהאנשים החשובים עם ריח של
נודלס לידם אומרים, "ואללה, אשד הזה מבין באוכל". ממש שמחתי.