בחצי חושך ההר, דברים קטנים
נראים גדולים: נערה מוכתמת רוק ומלח והתחושה
שאתה מכיר רק את קצוותיה.
אהבנו את הדיונה הישנה. באמת, זה נתן לנו ערב
של יתושים ובאס ישן והרגשנו את זה באדמה.
הפלנו הכל - בעיקר ספרים - ורצנו למעלה. כמו היינו צורות
בציור,
בביטחה ובחשיבות של צורות בציור.
אז זהו, שאתה מבלה את השנים שאחרי החושך בהתחבטות בסניליות,
שומע לבסוף את כל המילים שעברו אותך
כמו זה היה כיף.
מה לי ולמשפט הזה, אתה אומר
וזוכר הצידה.
[ועדיין אומר "אנה", מעבר לפחדים של טיפשות,
צביעות כשאני מדבר סימפטיה לעצמי. לא מכיר מילה גדולה מזאת,
טובה מזאת. אני אומר, ועושה משהו צפוי מאוד ובדרכי שלי.]
אז כל חושך היה לילה, אותו הלילה. נופל, חסר צורה, ובלעדיך.
