נישואים אינם, אחרי הכל, כלא.
לא בית משפט עליון בו כל החלטה היא נגד התובע והנאשם.
ולא דואט נוגה בכלוב ציפורים מרוט המכוסה על ידי בעליו אחר יום
ויום.
ולא, בניגוד לחיזור, מרוץ שווא שמתברר כמגבעת שוטים נופל
למנהרה.
ולא זיווג ענוג של המעלות שלבשנו כשהאהבה הכתה, גשטלט עיצורים
למגרעות.
נישואים, בסוף היום, הם עניין רגיל.
כמו להסתכל בערבה.
אתה מתרגל לזה. וזה טוב.
אחרי פרקים בלתי ממוספרים של תקווה,
ונתינה ליופי מלוטש יותר מדי חבל
וליפול ליאוש, ליפול לתוך יאוש -
התחנה המרוטה,
סגורה עם עגלת נוסעים אחת מתחת למנורת קשת
ואף אחת שפוגשת אותך ובלי עיר והרכבת מושכת מערבה -
הבנת שלבסוף הגעת לכל מה שיש לחיות.
ואז כל מה שאמור להתרחש נותן לך:
החלופה הראשונה של שקרים אנוכיים שהופכת רחומה,
כעס ראשון לא מתוכנן,
ההבנה הראשונה שזרה מתיישבת בתוך הווך ותירש את עתידך, בלי
להתייחס למעלותיה.
ההמרה חסרת התשוקה הראשונה של היותה לכסף שיש לה.
הראשון והבלתי מצופה של אפקט דופלר - כמו רעד צפצפה מופסק
פתאומית - של הישן בצחוקה
כאן ואמיתי ועדיין כאן אחר שהוא גווע:
היום הראשון האמיתי הקשור לאדמה.
שניכם מהלכים בכבדות יחד תחת מנורת קשת התלויה ברפיון השמש,
למצוא את התחנה שלך,
אומנם צנועה, באומה נופלת, בה לאחד מרבים אין קול, ואחד משנים
חייב לבחור לשמור על
עצמם רגילים, להסתכל, כל עוד האור שם, על הערבה.
