עוד שבוע יעברו 3 חודשים. כשאני עוצמת את העיניים, אני עדיין
יכולה להרגיש את אותו הכאב, אני מאבדת את הנשימה ושוב אותן
דמעות.
אני זוכרת את החיוך שלך, למרות שכמעט שנה לא דיברנו, ואולי זה
יותר מכל מה שכואב לי. שרק אחרי שאתה לא פה אני יכולה לשבת
ולדבר איתך, לבכות איתך. אמרו לי שעם הזמן זה השתפר, שאני
אתחיל להתרגל, אבל כל יום שעובר אני רק נזכרת יותר ויותר.
מבקרת אותך יותר ויותר.
אני נזכרת בערב ההוא חזרתי מהעבודה, ורצתי ישר לבית חולים לבקר
חברה שהתאשפזה, בדרך הנהג מונית סיפר לי על תאונת אופנוע שקרתה
בקק"ל, מטומטמים האופנוענים האלה חשבתי לעצמי, והעברתי את זה
הלאה, אפילו לא ידעתי שיש לך אופנוע. ב4 בבוקר קיבלתי שיחת
טלפון "גל מת", זה נשמע דרמטי ומוגזם אבל הייתי בטוחה שעבדים
עלי. "זה גל בק - בתאונת אופנוע הוא מת".
אני לא זוכרת יותר כלום מאותו יום, אני זוכרת שנפלתי על הרצפה
והתחלתי לרעוד ולצרוח וזה המשיך ככה כל השבוע.
אף פעם לא הייתי בהלוויה תמיד חשבתי שזה טקס אידיוטי וחסר טעם,
אבל הפעם באתי, ישבתי בצד ודיברתי עם עצמי, מדי פעם חזרתי לשם
ושמעתי את אמא שלו צורחת, ואני חוזרת חזרה לעצמי.
עברו שלושה חודשים ועדיין אני מדי יום נופלת, רועדת, צורחת
ובוכה, אבל יותר מכל מתגעגעת אליך. |