כבר לילה. אני נדרשת להחליט באיזה חדר לבחור, ואני מחליטה על
אלה שמתנשקים עם השלושים. אני נזכרת בגיבור של הרמן הסה, שעבר
מחדר לחדר במסיבה, למרות כל הכאבים המוכרים שלו.
משאירה מאחור הרבה רעש וטראנס, ופרצופים שעושים לעולם תנועה של
חדשים, עדיין ילדים.
מעדכנת את מי שברשת הזאת בפרטים בדויים ומפתים ובמהירות לא
מוכרת.
מתקבלת תשובה כתובה על המסך. המילים: "איפה את קוקי? לא מקבלות
אצלי עדיין שום צליל. הן מרחפות להן, עדיין על המסך שלי ושלך
ועל מסך פנימי. לא רציתי לקלקל לעצמי עדיין את האפשרות להציץ
בדינמיקה הפנימית של החלטות רגעיות ולמעשה גם אקראיות, אם כי
די מוכרות - וכל השאלה הזאת יכלה להיות משהו נפלא, או סתם
סבלנות מאולצת של מציצן.
אני מחליטה בהינף יד לענות: במקום שאתה לא יכול להגיע אליו.
התשובה משאירה אותי בחלל דרמטי (אם כי לא כולי נמצאת בו. יש לי
מפתחות-היחלצות ממנו, ולאו דוקא שהנ"ל על המסך הוא שיציל
אותי).
אני מתמהמהת בחשיבה על התשובה שלי, שכמו כל דבר ניתן גם אותה
להצדיק, אך כרגע מעסיק אותי ראש נוסף, שנמצא איפה שהוא מעבר
למסך, ושיכול להיות שהמסר שלי הגיע אליו וייתכן שהוא מתמסר
לו.
מוקי לא נשאר חייב. לא בחרתי את השם שלי בגללו. השם עושה לי
צליל מתוק של אחד שקשה לכעוס עליו וגבולות הגסות שלו צריכים
להיות מאוד ברורים. אני קוראת בשקיקה את תשובתו, כמו אחרי שכבר
שילמתי על השתיה, ואני רק מחכה שהמוכר ישלח את ידו ויביאה עד
אלי.

מוקי: אין כזה מקום שאני לא יכול להגיע אליו.

אוי, אני סופקת כפיים פנימיות. מה חשבתי לעצמי? התשובה שלי
הזמינה את זו המשלימה שלה. אנחנו בישראל ואנונימיים, גם התשובה
כל כך מאכזבת אותי בבנאליות שלה.
ציפיתי שיתעניין במקום שלי - אבל למה שהוא יתן לי תשובה אחרת?
לפחות, זה לא מישהו מוכר מדי. התשובה שלו מבלבלת אותי, אם רק
היה מוסיף בסוף, בייבי, או מותק, או רק בשבילך, כבר היה לי
יותר קל להבין מאיפה התשובה שלו מגיעה, אם הוא שחרחר ורזה.
ושרשרת זהב, בחוליות גדולות, נשרכת עליו. זה היה מקל עלי לפתור
את הבעיה הסבוכה, את שאלת קיומי הפילוסופי, בעזרת מיקומי על
המפה ויכולתו של אדם זר למצוא אותי.