ואני מקווה שתמותו
כן, אני מקווה שתמותו בקרוב,
וכמה שתמותו יותר מהר ככה יהיה לי יותר טוב
אדוני המלחמה, בוב דילן

איך שהכול מקבל עכשיו משמעות אחרת. את אדון המלחמה שלי, את
בראש הלגיונות שגייסתי בתוכי להילחם בכל מה שראוי להילחם בו
בתוכי, לשרוף את שראוי להישרף. להפוך לבן אדם יותר טוב. אז
עכשיו אני מקווה שתמותי, ואני מקווה שתמותי בקרוב, וכמה שתמותי
יותר מהר ככה יהיה לי יותר טוב (למען הסר ספק, והסדר הטוב,
כוונתי ש''תמותי'' בתוכי, אינני רוצה עוד להרגיש אותך, לא עוד!
כי זה הרג אותי). עכשיו אין יותר מלחמה, אין מאבק, אין אש. יש
בעיקר פצועים, שיישארו לדמם למוות, בשדה חרוך. הנה הפרק האחרון
בסיפור: ''חלונות פז''. סיפור שהחל להיכתב לפני כמעט שנה. לאט
לאט נצרף מחומרים חומרים למילים מילים. את לא תקראי את הסיפור
הזה. את לא ראויה לו. את לא טובה מספיק או בכלל. זה סיפור
שכתבנו ביחד. את היית שותפה לכתיבתו, לא במודע. ברמיזות
וחיוכים נאספה מילה למילה. באמת האמנתי לך. כמה עצוב ופתטי,
כמה עלוב, נמוך, מרושע וזול ואטום. כמו אלימות אטומה, נפשית.
איך שאת הצלחת לרוקן כל מילה מתוכן ומשמעות. אלפים של מילים
ועשרות של דפים עומדים תלויים עכשיו ריקים מתוכן, עלובים, איש
לא יתעניין בהם, או ירצה בהם. פעם הכילו אהבה. אהבה גדולה.
אולי הכי גדולה שאפשר. שאני הכרתי עד עכשיו.
אבל את יודעת, כרוניקה של מוות טיפשי ידוע מראש: היה אפשר הרי
לצפות כבר מזמן את חוסר הסיכוי, את הסוף, את רמזת על זה כל כך
הרבה פעמים. גם אמרת בגלוי, לכל מיני אנשים. לא לי. ואני בחרתי
להתעלם, להיאחז בקלישות של מה שנתת לי מידי פעם. לבחור להילחם
בלי כל סיכוי. לא באמת נתת לי סיכוי. כן, זו חלק מהבעיה
החברתית שלנו. מצאת ונתת לעצמך את כל הלגיטימציה להיות בת
זונה. להתנהג כמו חרא בלי לדפוק חשבון. אבל לך מותר, נכון?! את
מסכנה, את קטנה ודפוקה, לך כולם חייבים כל הזמן. וגם יש לך
קבוצת אנשים מסביבך, חברים טובים שלך, שיעשו הכול כדי לעזור לך
להמשיך לשקר לעצמך ולכל מי שמסביבך. למה? אני לא ממש יודע, אבל
מרגיש את זה. לא שהכול שם שקר אבל אצלך הרבה כן, לא יכול להיות
שחיים בריאים נראים ככה. אין שום סיכוי בעולם שחיים בריאים
נראים ככה. עם כל כך הרבה מסכות, תפקידים, הפקרות, וחוסר
רגישות. אבל לזה אני לא דואג כי את החיים האלה תסיימי בעוד כמה
שנים, אני לא מתכוון למסגרת אלא לתוכן. בהצלחה.
איך ישבת מולי, ככה על המיטה, לבושה טרנינג שחור וטי שירט
שחורה מודפסת. אני כבר צחצחתי שיניים, הורדתי נעליים, הייתי
מוכן להיכנס איתך למיטה. ובעיקר רציתי חיבוק, חום, אהבה. כל מה
שמנעת ממני בשבועות שקדמו לכך. רציתי לאהוב אותך. אחר כך נסעתי
לתל אביב, קרוע, מיואש, ומהרהר. אולי אם הייתי מתחיל אחרת זה
היה נגמר אחרת. אולי אם הייתי מתחיל בלחבק אותך, ומנסה לדבר
איתך בחיבוק תוך חיוך, זה היה נגמר אחרת. לא יודע. אולי רק
לדחות את הקץ. המתבקש והידוע. לא עשיתי את זה. הייתי בלחץ,
רציתי שנדבר. רציתי שתתקרבי אליי ותחבקי אותי באהבה. פחדתי שאם
לא אדבר אתרחק עוד, ועוד. וכבר יצא שהיינו בסרט הזה. הייתי
בדיכאון, לא דיברנו, הרגשת את זה כמובן, בסוף התפוצצת עליי,
בצדק. לא דיברתי. בניתי חומה, במקום לקרב ולשתף. התביישתי.
ועכשיו ניסיתי. ישבתי על מיטתך, מנסה בכוח לדבר, לספר, למצוא
אלייך דרך. ואני מדבר בעילגות, בגמגום, על מה שאני עובר
ומרגיש. ואת, ''כלום''. ''סתם''. ''ככה''. ''אין לי מה להגיד
לך''. ובסוף, אחרי כשעה: ''אני לא חייבת לך כלום''. ''אתה לא
חייב לי כלום''. ''לא אוהבת אותך יותר''. ''לך''. והלכתי. אבל
לא ישר. לפני שהלכתי עוד ניסיתי דקות ארוכות וכואבות, בלתי
נסבלות, לדובב אותך. שתגידי משהו, בבקשה, משהו, תגידי לי משהו.
ניסיתי, אפילו, את ידך. סליחה. אל תתבלבלו, קוראים יקרים. באמת
שאלו היו כל המילים שהוציאה, זאת שהייתה לי, מפיה באותו ערב.
אולי בנוסף גם ''לא מאמינה לך'' אחד, וחזרה על אותן מילים בסדר
קצת שונה. אחרי כמעט שנה ביחד, בחרת לירוק לי בפרצוף. להשפיל
אותי עוד יותר, עוד קצת ועוד קצת, להזמין אותי, לא לדבר, לא
להגיד כלום, לזרוק אותי מהבית שלך בשתים עשרה בלילה, ולצאת
לעשן סיגריה עם החברים שלך. כל הכבוד! מעניין מה הם חושבים
עליי, עלייך. בכל זאת תנועה, חברים, חברה קטנה. כולם יודעים
הכול על כולם. את יודעת, מקום קטן וצפוף, בעיקר ובמיוחד צריך
לנהוג ביתר רגישות, זהירות, עדינות. אלו הם חייהם של אנשים.
אבל לא. את נתת לעצמך את הלגיטימציה, כנראה בשם הרחמים העצמיים
והמסכנות התמידית, להשתין לתוך חיי. להרוג אותי מבפנים, לא
להיות חייבת לי כלום, לא להתייחס אליי. וזה הורג. את יודעת -
זה הורג. ו-לצאת לעשן סיגריה עם החברים שלך. בלי למצמץ. בלי
להסס. בלי חרטה.
זה מאוד מתאים לי לסיים קשר עם אהבה גדולה בצורה הכי משפילה,
ללא כל כבוד עצמי. מחוץ לבית בשתים עשרה בלילה. וכן, לא אהבתי
מעולם כמו שאהבתי אותך. חזירה! ידעת לקחת לקחת לקחת. מה ידעת
לתת לי? נסעתי לתל אביב ומצד אחד מרגיש בהקלה גדולה, כי נגמר
משהו רע. או משהו שלא יכול היה להתפתח לטוב. לא ככה. לא כמו
שהיית בשבועות האחרונים. ומצד שני כאב ותסכול כי אני אוהב
אותך. אוהב כמו שלא אהבתי מעולם. בכל סיטואציה אחרת, אם היה
חשוב לי הכבוד הייתי זורק אותך מכל המדרגות, בועט אותך מחיי
כבר מזמן, עם איך שהרשית לעצמך להתנהג איתי. בסדר, את ילדה
דפוקה, אבל לכל דבר יש גבול! חצית אותו פעם אחר פעם. טיפש,
מסונוור מאהבה, חולם ומקווה, לא ויתרתי, כן, ידעתי שכך זה
ייגמר, הרי לא יכול להיות אחרת. גבר אוהב אישה, אישה מפסיקה
לאהוב גבר. עצוב, פתטי, שבוע דיכאון, לזיין, להתגבר, לעבור
הלאה. הכי גרוע שיש. מיליון בנות מחכות לי, איתן יכול להיות לי
טוב. הן יאהבו אותי, באמת. אף אחת לא מעניינת אותי. והרי מה זה
כבר משנה. לא היית איתי בשבועות האחרונים. אני ללא בית, מתגלגל
ממקום למקום. מנסה בכל כוח להחזיק את הראש מורם. להורים שלי לא
סיפרתי שאין לי בית. כי התביישתי, והמשכתי לדחות את
ניסיונותיהם לבוא לבקר אותי. יום ועוד יום, מצאתי עצמי מיואש
ומתוסכל, רוצה להתיישב על המדרגות במרכז, לתפוס את הראש ופשוט
לבכות, כי חרא לי. ואת אינך. עובדת קשה. עסוקה. שותקת לי
בטלפון. אני מנסה לספר מה אני עובר, מה אני עושה, חברים,
כדורגל, עבודה. ואת שותקת בטלפון. כמה שהשתיקות האלו כאבו. אני
לא צריך לספר לך. מעבירות היטב את המסר: ''אין לי מה להגיד
לך''. בוגדת! כה בדיוק את הגדרת בגידה ומעילה באמון, כשאני לא
דיברתי איתך שבועיים בסוף יולי, תחילת הקיץ. כן, זיינת את
האמון הטוטאלי שהיה לי בך, כן עשית עבודת הכנה טובה, כן, הייתי
מעדיף אחרת, אם היית זורקת אותי בטלפון, בפגישה בתל אביב, בבית
קפה, הכול - רק לא לעבור את ההשפלה הנוראית, להיזרק מביתך,
לגלות שאין לי כל משמעות בעינייך. זבל - זורקים לרחוב.
עם הכול, מכל שלושים שנותיי, הייתה זו השנה הטובה ביותר
שידעתי. דעי זאת. השנה, שברובה נתת לי את אהבתך, הייתה הטובה
ביותר בחיי. כל כך הרבה דברים טובים וזכרונות נעימים ומתוקים
משובצים כמו אבני חן בכמעט שנה הזאת, האחרונה. והלוואי ולא היה
זה כך, כי לו היה זה אחרת היה לי הרבה יותר קל עכשיו. למרות
שבני האדם נוטים להתאהב ברע שהורס, הפעם התאהבתי בטוב שלך.
באהבה שנתת לי.
אבל את הצלחת לרוקן מכל תוכן או משמעות מילים קדושות ויקרות.
אהבה. חברות. אמון. ידעת לדבר יפה על מילים אלה, לשלוף אותן
ולנפנף בהן, כאילו שהן שלך. חצופה! את ביזית את והזנת את
המילים היקרות שאנשים בכל העולם חיים בשבילן. ואת לא ראויה, לא
לאהבה, לא לאמון ולא לחברות.
נתת לי להרגיש כאילו זה מובן מאליו. ''מה, אין לך חברים?''
אמרת לי. ''אנחנו תופשים חברות בצורה שונה''. ''מה, זה מובן
מאליו שעוזרים ונותנים''. ''ככה זה חברים''. ועוד שטויות
והבלים שליהגת, בהתנשאות. ואני בטיפשותי מקשיב לך, מרגיש רע
ומתבייש. איך זה שאצלי אין זה מובן מאליו שעוזרים לי. ואיך זה
ולמה זה שכל כך קשה לי לבקש עזרה. קדחת! שקרנית! פעמיים עברתי
דירה בשלושת החודשים האחרונים. אף פעם לא באת לעזור. לא יכולת.
הייתה עבודה. היו דברים חשובים והיה את ה''כבוד'' שלך,
המחורבן, שבגללו נסעת הביתה במקום לעזור, כי מה, הרי לא
ביקשתי, נכון! אז תמשיכי לדבר על חברות, ונתינה ללא גבול
ואמון. תמשיכי, רק לא איתי, בבקשה לא איתי. זונה שקרנית! בטח
ישנם אנשים אחרים בעולם, כאלו שאת תגידי להם מילים כאלו וגם
תתכווני אליהן. אהבה. אמון. חברות. וזהו, הצעת לי לבוא לישון
אצלך בראשון לציון בלילה בו עברתי חזרה לתל אביב. וזהו. יותר
לא הצעת כלום, נעלמת, התרחקת. איך אמרת לי פעם, כשרק התחלנו
להכיר: ''כשהפסיק להיות כיף, נפרדתי מחבר שלי''. הבטחת שיש לך
יותר, שאת יותר עמוקה מזה, ומה, ככה אני מזלזל בך, ומה אני
חושב שאת. זה היה אז, אחרי שלא דיברנו. אני לא זלזלתי בך
מעולם, גם כשהיו לי את כל הסיבות האמיתיות, ואני חושב שכיף זה
חשוב, והנה כשאני, אין לי מה להציע שיעשה לך כיף, לא בית, לא
חדר, לא מטבח ואוכל, את הולכת וזורקת אותי. ''לא אוהבת אותך
יותר, לך''.
לא שיקרתי לך מעולם, אני לא נוטר טינה על כל מה שעשית עד ליום
שני בלילה, באמת ניסיתי להבין ולסלוח. לא לשכוח אבל לסלוח. אבל
עכשיו הכול צף ועולה. איך אמרת לי שיום הולדת זה דבר חשוב מאין
כמוהו. הכי חשוב בעולם. לקחת אותי ביום הולדתי השלושים לכיכר
הלבנה, אכלנו פירות וגבינה ושתינו יין אדום. התרגשתי ושמחתי,
בעיקר בגלל מכתב שכתבת לי, אמיתי, מרגש, מתנת יום הולדת יפה.
אהבה. אני יכול לצטט מהמכתב הזה בזלזול, וגיחוך, כי שפכת מילים
על דף בלי לדפוק חשבון, גם בלי שיחייבו אותך, לשום דבר מיוחד,
שלא נדבר על לעמוד מאחוריהן. אני מקווה עכשיו שהמכתב הזה אבד
או נשרף כי הוא יפה מדי מכדי להיות קשור בך או בשמך. ביזיון
ושקר בדיו על נייר. אבל משכנע. חזרנו הביתה והכנת לי טופי. נתת
לי שתי תמונות, מתנת יום הולדת שמעולם לא סיימת. אחת שלך
מאחור, מלפני כמה שנים, אחת של אישה שמנה על חוף הים, את
צילמת. אני לא יודע למה חשבת שזה בסדר לתת מתנת יום הולדת בלתי
גמורה. וככה היא שכבה בחדרי. בלתי גמורה, עלובה, בתוך
ניילונית, עם חתיכת בריסטול. תזכורת לעד כמה את אוהבת אותי.
ככה היא הייתה מונחת שם, שוכבת, מחכה לך שתבואי לסיימה. מעולם
לא באת. ככה זה היה לך חשוב, יום ההולדת שלושים שלי. שתי
תמונות, ניילונית, בריסטול, לא גמור, לא הקדשת לזה דקה מחשבה
לאחר מכן. אז אל תזייני לי את המוח! אהבה. חברות. אמון. יום
הולדת. ידעת יופי לקחת לקחת לקחת. ואני ידעתי לתת לתת לתת. בלי
חשבון. ואהבתי את זה בעיוורון, ותמימות. כמה ששמחתי להכין לך
אוכל כשהיית באה אליי. בחורף, בלילה, בגשם. זכורה לי במיוחד
הפעם היא אחרי ערב הזיכרון לחברה שלך שנדרסה, חורף, קר,
סיגריות. נסעת לדבר עם חברה אחרת שלך בתל אביב. אני בישלתי
כדורי בשר ברוטב עגבניות ושעועית ירוקה. כל כך הרבה אהבה הייתה
אז, בלילה ההוא, בתוך הסיר, ובלב שלי. בגלל זה היה לך כל כך
טעים. וכשנכנסת גם הבית התמלא אהבה. ומה שאכלת זה חלקים מהלב
שלי. בכל ארוחה, בכל פעם שבאת לאכול. ולאהוב אותי.
ואל תדאגי, ז'אק לא יתקשר אלייך הפעם, או בכלל. להגיד לך שאת
עושה טעות, שתדברי איתי. הוא לא יעשה את זה כי הוא כבר מזמן
אומר לי לעבור הלאה. דפדף, חן, קדימה, אתה נתקע. נתת מספיק. מה
אתה קיבלת ממנה? ואני כל הזמן, כל פעם ששאל אותי, מישהו
מהחברים, אומר שקשה אבל אני לא לחוץ, ויודע שאת עוברת תקופה
לחוצה וקשה, ופתיחת שנה, ואני לא רוצה ללחוץ. תראי איך משכתי
והמשכתי את השקר שלך. את יכולה להיות גאה בי. כן, כן. הייתי
נאמן לך עד הסוף. ועכשיו את יכולה לספר לכולם, כל החברים שאת
מעשנת איתם, או לילדים הדפוקים שיהיו לך יום אחד, או לנכדים
שלך, איך ביום שני אחד קיצי זרקת איזה טמבל, אפס, מהבית שלך
בראשון לציון. הזמנת אותו, איחרת וזרקת אותו. חי חי חי. ויצאת
לעשן סיגריה עם החברים שלך. לזיין ולעשן. לפחות את עקבית.
איך אמרת לי בהתחלה, לפני כמעט שנה, ''אני בחורה רציונאלית,
אני לא מאמינה ברגשות''. בולשיט! כיסוי תחת למסכנות תמידית. מה
שאת באמת לא מאמינה בו זה בלא להיות מסכנה, ודפוקה וקטנה. את
פשוט לא מסוגלת לקבל את האפשרות שיהיה לך טוב. לא מסוגלת לראות
את עצמך לא מסכנה ואומללה. פסיכולוגיה בגרוש. אני לא אפול לזה,
אין סיכוי. אבל האטימות שלך, קיר, אבן בלוק, חומה. זה הכול -
חוץ מרציונאליזם. הנה פתחת את מערכת היחסים שלנו בשקר. הוא
נחשף די מהר. טוב שכך. את אישה, נערה, בן אדם, יש לך רגשות, זה
בריא. כולנו משקרים בעיקר לעצמנו. כשהשקרים נחשפים אפשר להילחם
בהם. ביחד, איכשהו. ככה לפחות רציתי והאמנתי. והיו רגעים בהם
באמת הרגשתי שאת איתי, מחייכת, מאושרת, לשבריר רגע חולף. לא
מסכנה, לא אומללה. שמחה, חזקה, מלאה בטוב, מאוהבת. ונותנת. אבל
לא. את ניצחת. החולשה והכניעה ניצחו. והנה מצאת את הלגיטימציה
בתוך ים המסכנות שלך: לזרוק אותי מחייך ללא כל הסברים. עזבי,
בעצם הסברת את הכול. אין לך מה להגיד לי. אז מה לעזאזל התקשרת
יום למחרת, להשאיר הודעה ממולמלת, לא ברורה, חוץ מ''מצטערת''
ו''אתה לא צריך לחזור אליי'', לא הבנתי כלום מההודעה שלך.
הייתה קליטה מעולה, פשוט מלמלת, בלעת מילים בדיקציה עלובה,
פחדנית ומתחבאת. ואולי מוטב שכך. מה כבר היה לך להגיד? על מה
בדיוק את מצטערת? אלי שעובד איתי, וחבר טוב, אמיתי, אמר לי די
מזמן שלדעתו אנחנו יותר מידי דומים. אני חושב שאמרתי לך את זה
פעם. כן, הרבה דומים, בגלל זה קשה כל כך. אז כן, את פשוט לא
מסוגלת להכיל מישהו או סיטואציה בה יש מישהו יותר מסכן ממך.
מישהו שצריך יותר ממך, מישהו שאת צריכה להיות לידו חזקה,
לתמוך, לתת, לאהוב. את פשוט לא מסוגלת לתת. וכל המשימתיות
והחינוך והעבודה עם ילדים דפוקים נראה לי רק מגבירים את
המסכנות שלך. אז את לא באמת נותנת להם. כאילו, את כן נותנת
להם, המון, אבל כנראה צריך להגיע לתחתית של התחתית כדי לקבל
ממך משהו. סמים, זנות, אלימות... היו מצבים שחשבתי שרק אם אני
אתאשפז את תפני לי זמן. זה באמת פעם היה קרוב. במחלקה לבריאות
הנפש. אז קדימה, תמשיכי לתת ולתת את עצמך לכל המסכנים שלא
יכולים לתת לך בחזרה, שלא יכולים להוציא אותך ממעגל המסכנות
שלך. להירדם עם בגדים בסלון, מסריחה מסיגריות זולות, לא לקום
בזמן, לישון במיטות של אנשים אחרים, לבקש חיבוקים מאנשים
סביבך, שיחבקו אותך ברחמים ואז תרגישי אורגזמה של רחמים
עצמיים.
אין לך מושג כמה שזה מגעיל.
אז תודה שהבהרת חד-משמעית שאת לא רוצה או יכולה או, מה זה בכלל
משנה, לתת לי. ואני גם הרגשתי ביום שני בלילה שכנראה אין לי
כבר מה להציע לך. לא אוכל, לא בית, יש לי רק את עצמי וכנראה
שזה לא מספיק. הרגשתי שכנראה מה שיש לי לתת לא טוב לך כבר, לא
עונה על מה שאת צריכה. לא רלוונטי. לפני חודש ומשהו. ככה באמצע
אוגוסט. רבנו, התעצבנת, נאטמת וזרקת אותי. לא יכולתי לקבל את
זה אז. לא בגלל שאני לא מכבד אותך, לא בגלל שאני לא מאמין לך.
לא יכולתי לקבל את זה כי לא יכולתי להאמין שיש כזה רוע ואטימות
בעולם. לא יכולתי להאמין שככה את יכולה להיסגר, לא לאהוב. שלא
יזיז לך בכלל. אם הייתי נדרס או נפצע ומדמם מולך, באותו ערב,
היית מסובבת את הגב, מדליקה סיגריה והולכת. לא האמנתי. עכשיו
אני כן מאמין. כן, זה אפשרי, קוראים יקרים. האמינו או לא, זה
אפשרי. אולי הבנתי את זה מאוחר אבל הוארתי. ועכשיו אני רואה את
החושך. שתהיה לך שנה טובה. והלוואי ותמותי בקרוב.

אז הפרק האחרון יהיה בתא הדואר שלך, תוכלי למחוק אותו, הוא
יהיה גם בידיים שלך, תוכלי לקרוע ולזרוק לרחוב, בחתיכות
חתיכות, אבל הוא גם יהיה ברשת, משם לא תוכלי להסירו. הוא יהיה
קיים, שם, כמו מי שכותב סיפור עלייך ועל איך לאהוב אותך, כבר
שנה, סיפור עם סוף ללא משמעות. ללא משמעות - אולי אפשר ללמוד
מכל זה משהו.