ורד גל / רגע של פורקן |
ואין למי להגיד.
עצוב לי,
ואין למי לבכות.
כואב בפנים,
ואין שום דבר שירגיע.
מחשבות מתרוצצות בראש
ללא מנוחה.
והדמעות זולגות
כמו ברז אין סופי.
הבדלים בתפיסות
שוני ברגשות
מרחק
רגשי
גדול
מידי.
ואם אני אפול
יהיה מי שיתפוס?
הספק גדול מדי
וכלום לא יעזור...
זה ימשיך וימשיך
תקופה כזאת.
24.12.2005
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|