אפריל 2006, יום הזכרון לחללי צה"ל.

עמדנו שם בדשא של הבית ספר כל החברים, על מדים. הרגשה משונה
אני חייב לציין. עד אותו יום אף פעם לא הגעתי
לתיכון שלי עם מדים של הצבא, רק על אזרחי בהפסקות של יום שישי
פעם בכמה חודשים. כמה ילדות מכיתה י' שאני לא מכיר תפנים שלהן
הקריאו את שמות החללים. שום שם לא אומר לי ממש כלום, אבל אני
עומד שם, זקוף, עם הנשק עליי. המורה הרוסי שלי למתמטיקה מתקרב.
"חח בוריס!" הבאתי לו חיבוק. בחיים שלי לא הבאתי
חיבוק למורה. הוא אחד המורים הטובים, באמת. "ידעתי שתתגייס
למרות כל ההטפות המפגרות שלך בשיעורים" הוא אומר לי. "אין קשר,
אני עדיין מאמין בזה אתה יודע, אני רק תורם את חובתי המעטה
למדינה". "כל הכבוד, תגיד, איפה אבי?" אבי ואני תמיד היינו
מגיעים באיחור לשיעורים שלו. יושבים בסוף ועושים קולות
מצחיקים, עד שהוא היה מעיף אותנו לדשא. "לא יודע...נראה לי
שהוא סוגר שבת" עניתי.
כיתת ספורט עם התגים של המשטרה צבאית ויב1 (הכיתה של החנונים)
עם של סיירת מטכ"ל, האירוניה. רק בתיכון שלי לשעבר זה ככה.
צפירה.
הנה המורה לגאוגרפיה, והנה המחנכת, והנה המורה לאזרחות. פאק,
איך שנאתי אותה. ואז כאילו שלא סיימנו את התיכון הגיע בריצה אל
תוך הדשא המרכזי של הבית ספר שם התקיים טקס הזכרון, אבי. והוא
היה על אזרחי בכלל. וגיטרה! "אבי בן ציון?!" בן ציון!!" צועקת
לו המנהלת, עם האפרו שלה. כמה שהוא היה סטלן ומפוזר, ככה הוא
היה אהוב על ידי המנהלת. המורה לאזרחות לעומת זאת, שנאה אותו
כל כך. "אברהם... יש דברים שלא משתנים אה?" "סבבה" הוא עונה
לה, פתח ת'קייס ופתח במזמור מתחת לעץ הקבוע שלנו. כולנו במדים
והוא על אזרחי, שרים את שיר הסיגרייה.


אפריל 2007, יום הזכרון לחללי צה"ל.

הפעם כבר הגענו עם פז"מ, חלק עם של כמעט שנתיים. יש דברים שלא
משתנים בבית הספר. הגיטריסט התורן(במקרה הזה, אחיו הקטן של
אבי) ינגן את 'דמעות של מלאכים' בזמן שאחת מהיב"ניקיות השוות
תשיר. ככה זה היה כשאני הייתי תלמיד,וככה זה יהיה תמיד. החלפת
חוויות שטחיות עם חברים לשכבה לשעבר ("חיסלתי 4 מחבלים חמושים
של החמאס בהתקלות ואתה?" "וואלה גם אני... רק של התנזים"). אל
תתנו לסמל של חיל האוויר להטעות אתכם, כולי ג'ובניק שכל חמישי
בצהריים כבר אוכל ת'שניצל של אמא בבית. יש דברים שלא משתנים.
צפירה. בוריס, המורה למתמטיקה ניגש אליי "תגיד, מה איפה אבי בן
ציון, לא קיבל משמעת בצבא?" "חח כנראה..." אני עונה לו. זה קצת
מוזר, כי למרות שאבי היה אהוב כל כך בקרב המורים (לא בקרב
התלמידים המעשנים, תמיד שנורר מהם סיגריות חופשי) כמה אפשר
לשאול עליו. אפילו אנחנו, החברים הקרובים, מיכאל דני, "מצית"
(מצחיק אחד שפעם שרף לעצמו עם מצית ת'קצה של האצבע), בוזו
ושימי הפרסי, לא היה אכפת יותר מדי איפה הוא ברגע זה, כי זה די
ברור שהוא לא יגיע בזמן.
נגמר הטקס והתפזרנו הבייתה, אבי לא הגיע, קצת חשוד אבל
מתרגלים, בכל זאת מדובר פה על בנאדם שלא הגיע יום ראשון אחד
לבית ספר ואז כשהוא הגיע ביום שני לבית ספר היה בטוח שיום
ראשון מבחינת השיעורים וכך הלאה למשך שבוע שלם.
פשוט היה חסר לו יום אחד בשגרה וכל השבוע חשב שזה היום שלפני.
אוי זה היה אחד הטובים. הגעתי הבייתה, עיתון מוזיקה גיטרה
עניינים, הדברים הרגילים רק שיש לי צבא מחרתיים. הטלפון צלצל.

"נדב?"
-"כעעעעעעעע דני?"
"אחי... אבי נפטר..."
שתיקה.
-"מה?!!?!?!"
"אני רציני לגמרי...מחבל חדר למוצב שלו ליד שכם..."
-"מאיפה אתה יודע את זה?"
"אמא שלו באה אלינו הבייתה... כולה בוכה...". דני היה שכן של
אבי בן ציון.
-"אני לא מאמין... לא מאמין... אני כבר בא..." יצאתי החוצה,
ודפקתי תריצה של החיים שלי. לא עניין אותי שהמאזדה החדשה
בחנייה, פשוט רצתי. ורצתי. הגעתי לבית של דני בפחות מ-3 דקות.
בחיים שלי לא רצתי ככה. הגעתי אליו כשכל הפנים שלי רטובות
מדמעות. זה לא נראה לי אמיתי. איך זה יכול להיות. כשאני אתקשר
לאבי היום בערב לשאול אותו אם הוא בא למסיבה הוא לא יענה לי,
הוא לא ייתן ת'פלאפון לאיזה ידידה שלו ברקע שתגיד לי שטויות
שאבי נחטף על ידי חייזרים למען מטרות שלום והוא יחזור מחר
בצהריים. הוא פשוט,מת.

ההלוויה הייתה קשה. לא עמדתי בזה. התחלתי לבכות עוד לפני שהיא
התחילה... כולם בכו. אבא שלו קרא לנו כמה שעות לפני, לחבר'ה
הקרובים וביקש שמישהו יספוד לו. ישר התנדבתי. בחיים שלי לא
התנדבתי למשהו (אלא אם כן היה בו טובת הנאה כלשהי), ועוד
קוראים לי נדב מבינים. ישבתי בבית חצי שעה לפני ההלוויה
וניסיתי לכתוב... כבר איזה 5 עותקים עפו לפח. בסוף הצלחתי
לשרבט משהו, חלקים ממה שאני זוכר הלכו ככה,
"אבי... הכרנו בחטיבה... היינו מזילי ריר קטנים עם שערה אחת
בבית שחי שלא ידעו מה זה בנות בכלל. ארבע השנים שהיינו באותה
כיתה היו הטובות בחיי... אף פעם אני לא אשכח אותך... כל
הצחוקים שהעברנו, כל הצרות שעשינו, גם את כל השיחות הרציניות
שהיו לנו... תמיד ביקשת שנקרא לך אברם, ואף פעם לא קראתי לך
ככה.  אז הנה... אברם.
אני מקווה שלא תעשה שם שטויות למעלה... תמיד נזכור אותך
פה,אוהבים אותך לנצח... החברים."


אפריל 2008, יום הזכרון לחללי צה"ל.

יום הזכרון הזה בתיכון שלי, כבר היה שונה לגמרי. הפעם זה כבר
היה ברור שאבי לא יגיע. מגמת אומנות הכינה פלקט גדול עם התמונה
שלו מסוף כיתה י"ב וקורות חייו בקצרה. המנהלת צלצלה אליי כמה
ימים לפני זה לבסיס. "נדב, אפשר להקריא את ההספד מההלוויה של
אבי ביום הזכרון שביום חמישי?" - "כן... כמובן."
איזה  ג'ינג'ית יפה מכיתה יא' הקריאה את זה, עם כל מיני
שינויים נחוצים. ההורים של אבי ואחיו הקטן היו שם, בכו
בצרורות. גם אנחנו בכינו, אבל לא ראו בגלל המשקפי שמש. ראו רק
לחיים ממש אדומות.
צפירה. כאילו ששום דבר לא השתנה ניגש אליי בוריס המורה המגניב
למתמטיקה. "נדב, הפעם אני כבר לא אשאל איפה אבי, מה שלומך?"
"לא משהו... אני מתגעגע לאבי." "כולנו מתגעגעים אליו" הוא ענה
לי. צעדנו אני דני מיכאל בוזו ושימי אל עבר היציאה מהביצפר
כשראינו איזה טית'ניקים מנגנים בגיטרה. "בואו נלמד אותם את שיר
הסיגרייה של אבי" אומר שימי. ישבנו איתם, למרות שעברו שלוש
שנים זכרנו את כל המילים ואת כל העצירות המצחיקות שאבי עשה
בשיר כדי לנאום למה 'טיים' היא הסיגריה הכי מחורבנת בעולם.
ואז, אחרי 2 דקות בלבד בוריס שוב הגיע. "נדב, תן לי רגע
ת'מונטאנה". "בוריס? מה לך ולגיטרה?" מסתבר שהוא ממש תותח.
והוא אפילו שומע את אותה המוזיקה שאבי נהג לשמוע. אקורד הסיום
של השיר היה דו מז'ור. כמו בכל שיר שאבי בן ציון כתב. יש דברים
שפשוט לא משתנים.