New Stage - Go To Main Page

בת שלמה
/
והרשות נתונה

הרוב היו ירושלמים, ובהתאם לקלישאה אף אחד מהם לא ידע לשחות,
אז רק אותנו זרקו לים. אותנו, כלומר את הפתח תקוואים - את שי,
דורון ואותי.
דורון הוא בן של מורה ללשון, והוא הדביק את שי ואותי ב"עברית
של שבת". דורון אמר שעל פי חוקי הדקדוק אין לומר "הפתח
תקוואים", אלא "פתחי התקווה".

שלושתנו יחד מאז היינו ילדים. דורון ואני בני דודים, האמהות
שלנו אחיות. שי נכנס לחיינו כשהיה בן שנתיים והגיע עם הוריו
לפתח תקווה, הם נמלטו מאיראן. אבא של שי היה שם בשליחות שנגדעה
עם פרוץ המהפכה. מתמיד אנחנו יחד, ויחד הגענו לרשות השניה.
בחופשות מבית הספר היו שי ודורון באים אתי לחוף. אני גלשתי, שי
לא חיבב ספורט ימי, ודורון לא אהב ספורט כלל, אבל בהכשרה
ללוחמת קומנדו, בקורס הצלילה, דורון הצטיין. הוא היה חזק ובעל
שליטה טובה והתמצאות מעולה, כמעט כמו בדקדוק עברי. משהו מולד
כנראה. אולי כי צלילה איננה ספורט תחרותי, ופשוט זורקים אותך
לים.

כמה מלים על הרשות השניה:
אני כותב לעצמי ולכן לא אכפת לי לפרט, אבל גם בכתיבת יומן אתה
חושב שאיכשהו מישהו יקרא את הדברים.
העבודה ברשות איננה פיזית, זו פעילות מטה, אבל כיוון שבלוחמה
פסיכולוגית חשוב להבחין בין טוב ורע, נדרשנו לפעמים לעבודת
שטח.
האנשים יודעים, או לכל הפחות רוצים להאמין בקיומה של הרשות.
פורמלית היא איננה קיימת, וזו אירוניה, צחוק הגורל.
גם לצד השני יש רשות שניה שיושבת בראשט שבאיראן.
נו?
מישהו נפל מהכיסא?
ברור שלא. גם מי שאיננו יודע היכן ראשט, חש בכיוון הכללי.


הדרך היתה ארוכה - טורקיה, רחפת רוסית וצלילה למי הים הכספי.
כשהתקלפנו מחליפות הגומי שתקנו. הבטתי בשי. הוא התרגש.
שי היה קטן מכדי לזכור, אבל אביו, שליח משרד החקלאות לאיראן,
הכיר את הארץ כאת כף ידו, ותיאוריו היו כל כך מוחשיים, עד כי
הרגשנו שגם אנו מכירים אותה היטב, כך הרגשתי אני לפחות. הוא
תמיד סיפר שהארץ מרשימה, שנופיה מעתיקי נשימה, שתרבותה ועריה
עתיקות עד סחרחורת.
וגם האנשים מקסימים. זה מובן מאליו, וחבל שזה המצב.

אחמד רהמיאן, איש מקסים, חייך אלינו חמישים ושלושה מטר תחת
האדמה בבסיס הרשות השניה בראשט. תמיד ראינו את חיוכו מהמסך,
אבל עכשיו הבטנו לו בלבן של השיניים.

"סוף סוף הגעתם. נרים כוסית?"

נבוכותי. יין? באיראן?

"שי," רהמיאן הרים מולנו גביע יין ארגמני. "אני זוכר שאביך
הגיע לכאן כדי למצוא זן בר שיחזק את הגפנים שלכם. 'שבעת
המינים' אתם קוראים להם? הגפן והרימון מקורם כאן. איננו מגדלים
גפנים יותר. העושר קבור באדמה."
פניו של רהמיאן היו נעימים ומוכרים, כמעט כשל בן משפחה.

"חמישים ושלושה מטר מתחת לאדמה." אמר דורון, ששתק עד עכשיו
כמונו, אבל שלא כמו אצבעותי שהשתתקו פתאום, נקפצו אצבעותיו
סביב סכין הקומנדו.
פניו של רהמיאן היו שקטים.

"זה לא אישי," אמר דורון. "חייבים לרוצץ את ראש הנחש."

"אם תעשה זאת," אמר רהמיאן. "תגזור את דינכם."

"המקום מטוהר," אמר דורון. "רק אנחנו כאן, ואתה."

"רק אני כאן." אמר רהמיאן בשקט. דורון הביט בו בסקרנות משועשעת
למחצה.

"למה כוונתך?"

"רק אני כאן, ואילו אתם אינכם."

דורון הניח את הסכין על צווארו של רהמיאן, צוואר דק ונטול שיער
כשל ילד.

"דבר." אמר דורון. "אני מקשיב."

"על פי דת האמת הפרסית, דת זרתוסטרא, שורה מלחמת נצח בין
האלים, אהור מאזדה, יוצר הטוב ואהרימן, בורא הרע. אהרימן כעס
על בני האדם שמאסו בו, וכדי להראות לנו עד כמה שפר גורלנו, אפף
אותנו בחלום ביעותים, שבו הטוב והרע וההכרח לבחור ביניהם
גלומים ברשות אחת דקדקנית, באלוהי היהודים ובגלגולו המוסלמי
והנוצרי." רהמיאן לגם מגביע היין. "איננו נרתעים מאכילת חזיר
ומשתיית יין. אלו מצוות החלום של אהרימן." גרוגרתו נעה תחת
הסכין. "מבלעדינו אין לכם חיים, בני חלום אתם מאז יצרנו את
עזרא ונחמיה. אין ארכיאולוג אחד שיוכיח את קדמותכם. אין עינב
אחד ממשי בגפנכם."

שרטת דקיקה התרחבה תחת לחץ הסכין. רהמיאן מצמץ ופניו התעוותו.
הדם אזל גם מפניו הירקרקים של דורון.

כשדם מקציף על שפתיו, הישיר רהמיאן מבט אלי: "יצירי דמיון לא
יהרגו את בוראם מבלי שישמטו תחתיהם את הקרקע. בן דודך, דורון,
לא התקיים מעולם, במהרה תיווכח בכך. לעומתו שי ואתה הנכם
סיוט-לילה עיקש, ובחרתם בתבונה."

דורון, נשמה טובה שכמותו, כבר היה חיוור כמו סיד, כמעט שקוף,
אבל עשה וידוא אחרי ששי ואני יצאנו. עיניים הביטו אחרינו
פקוחות ומחייכות.




הרוסים הצדיעו לנו בטכס קצר ומכובד, ובהרמת כוסית וודקה לחיינו
ועוד כוסית ועוד כוסית ועוד אחת, שלאחריהן נרדמנו שלושתנו קצת
עד הנחיתה בטורקיה.
רק כששנינו התעוררנו, והיחס הקרחוני של הסובבים התחיל לעצבן,
אמר לי שי: "אל תתבכיין, לא הצלחנו, למה ציפית? לטכס צבאי?"



האמת? גם לא ציפיתי שיפטרו אותנו. "פגיע ללוחמה פסיכולוגית"
נכתב בתיקים האישיים. שיזדיינו בתחת במהרה בימינו אמן. אני
בטוח שעשינו נכון שהשארנו את הרהמיאן האפס הזה בחיים. היה בו
משהו. לא יודע מה, אבל כל הזמן נדמה לי שהיה משהו במה שהוא
אמר. שי בדיכאון ואי אפשר לדבר איתו, אז אני לא מדבר. רק
לפעמים נפלטות לי שטויות, כמו שפעם שאלתי את אמא שלי אם יש מצב
שבמקרה יש לה או היתה לה אחות מורה ללשון.
היא ליטפה לי את המצח, חייכה ושאלה אם הייתי רוצה שיהיו לי בני
דודים.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 5/8/06 23:45
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בת שלמה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה