כש שמעתי שנהרגת היה גשם בחוץ. היה ממש קר.
לקחתי סגריה, לא הצלחתי להדליק אותה במשך כמה דקות, קיללתי.
לא הרגשתי כלום, לא את העצב, לא את הבדידות שהייתי אמורה
להרגיש, רק ריקנות, אם בכלל אפשר לקרוא לזה רגש.לאחר שתי
סיגריות ועשרים גפרורים שלא הצלחתי להדליק החלתטי לנסוע לצפת,
לעזוב הכל ופשוט לנסוע לצפת ושם כבר לחשוב על משהו.עזבתי הכל
וככה, סתם, עליתי על אוטובוס לצפת.

לידי התיישב גבר  שלבש משקפיים עם מסגרת ורודה והיה ממש  דומה
לג'ון לנון, משקפיים, כמו האלו שקניתי לך בבאר שבע, כש עלינו
על הסובארו הכחולה שלך ופשוט נסענו בלי אפילו לדעת לאן,
והמוכרת בחנות, הזאת, עם השמלה המנוקדת הייתה בטוחה שאנחנו
נשואים או לפחות מאורסים...המשקפיים האלו נראו עליך פשוט נורא,
הן הבליטו את האף השבור שלך, ואתה בכל זאת לבשת אותם כל יום,
אתה, המשקפיים הורודות, החיך המבויש, המבט האבוד של ילד שמחפש
את אמא והאף השבור, אתה.

לנון שישב לידי הזיע כמו חזיר, הוא גם ניסה לנהל איתי שיחה,
-איך קוראים לך חמודה?
-בת כמה את?
מרינה, 18
-למה לנסוע כל כך רחוק?
אז סיפרתי לו שאני נוסעת לפגוש את החבר הכי טוב שלי, שהוא צריך
לחזור היום מהצבא, שנגמרה לו הטירונות, שלא ראיתי אותו
חודשיים, שכיוון שאנחנו כל כך קרובים החלטתי להפתיע אותו,
ולפגוש אותו בסיום הטירונות, שניסע הביתה ביחד, ושלא איכפת לי
אם הוא יהיה עייף מדי וירצה לישון, שישן, רק לראות אותו אחרי
כל הזמן הזה שווה את הנסיע. הוא שאל איפה עשית טירונות,סיפרתי,
סיפרתי גם על איך שרצית לקבל מעמד של מוזיקאי מצטיין, על איך
שלא קיבלת כי שלחת את התפסים לכתובת הלא נכונה, סיפרתי על
המשקפיים הורודות שלך, שהיו שלך, אפילו סיפרתי על הפוני שקנית
לי ליום הולדת שש עשרה, סתם ככה.

הגענו לראש פינה, לנון ירד.
אני נשארתי באוטובוס, מחכה להגיע לצפת, חושבת  מה אני אעשה כש
אגיע לשם, מחשבות, האם לא הגיע הזמן להתאבל, לבכות עליך?
הראש נשאר ריק, ריקני.



"אם אתה הולך אז קח אותי"