[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








סיפור שלם על יינג ויאנג (Ying and Yang) וחייהן. הדמויות
יינג ויאנג מוצגות בתור שתי בנות צעירות בנוות 16.


פרק ראשון

"יאנג!" נשמעה צעקה מהדהדת ברחבי הבית הגדול. נערה בערך בת 16,
בעלת בגדים שחורים וזנב סוס המגיע עד חצי גבה העליון, עצרה את
מרוצתה.
גבה רעד לשמע השם "יאנג". היא רצה לאחד החדרים שדלתו הייתה
פתוחה וסגרה את הדלת מאחוריה בשקט אך במהירות, נשענת על הדלת
ומנגבת מעט זיעה ממצחה, מתנשפת ונאנחת כאחד.
הנערה מצאה את עצמה בחדר רחב שמראו מדהים, היו שם מקלחת ואמבט,
שירותים וכיור גדול. אלו היו השירותים. דפיקה מהירה נשמעה בדלת
ולא הפסיקה לרגע. "מה הסיסמה!" צעקה הנערה. "יאנג! אם לא תפתחי
לי את הדלת אני ארצח אותך!" שאגה לעברה הנערה מהצד השני של
הדלת. הנערה זזה מן הדלת ופתחה אותה במהירות, מושכת נערה
שנראתה דומה לה, רק ששערה לא היה אסוף בגומייה, שחור והגיע עד
למותניה. הנערה הזו נראתה בערך בת 16, כמו השנייה, בגדיה היו
לבנים עד קצוותיהם.
"היי יינג, אהבת את התעלול שהיה בראשך?" שאלה הנערה בעלת
הבגדים השחורים. הנערה בעלת הבגדים הלבנים הביטה בה בתמיהה "מה
את חושבת?!" היא צעקה עליה. "עכשיו בואי נתחלף שוב בבגדים כדי
שנוכל לברוח ממנה!" הנערה בעלת הבגדים השחורים הנידה בראשה
לשלילה. "יש לי רעיון יותר טוב, חכי פה עשר דקות בערך. כנסי
לפה." הנערה ניגשה לארון קטן שעמד שם. "תשתני ותיכנסי לכאן,
תתחבאי כאן עד שאחזור, אוקיי?" הנערה בעלת הבגדים הלבנים
הנהנה. "טוב, אבל תחזרי מהר!"
הנערה זהרה באור שחרחר וכחלחל. תוך חמש שניות הופיע במקומה
דרקון לבן. הדרקון שאג בעצבים. 'אני שונאת את הקטע שהצבע שלי
בשינוי הוא כמו צבע הלבוש שלי!' נשמע קול כמו של הנערה שהרגע
נעלמה בראשה של הנערה בעלת הבגדים השחורים. "עזבי את זה עכשיו
ותיכנסי לארון!" צעקה הנערה בכעס. 'בסדר בסדר', "אמרה" הנערה
שנעלמה. הדרקון השתחל במהירות מדהימה לארון הקטן ונעלם בצלליו.
'סגרי את הדלת, ככה יהיה לי פחות צפוף, את יודעת שאני צריכה את
הצל בשביל להתחבא פה!' נשמע קולה של הנערה בראשה של הנערה
שהחלה לרוץ לכיוון השירותים, סוגרת אחריה את הדלת של הארון
בטריקה שקטה.
הנערה הורידה את המים באסלה וניגשה לשטוף ידיים. היא יצאה מן
הדלת, עיניה עצומות בעצבנות, ידיה נעות עם כל צעד שלה, יד אחת
מונחת על מותנה, היד השנייה מוטלת לצד גופה. היא יצאה מן הדלת
בדיוק כשדפיקה חזקה אחת נשמעה על הדלת. הנערה פתחה את הדלת
ומולה עמדה אישה מבוגרת, בערך בת 46, רחבה וממוצעת בגובהה.
"יינג! ראית את יאנג?!" צעקה האישה אל הנערה. "לא מרתה, לא
ראיתי אותה. עכשיו אני יכולה ללכת לחדרי בשקט?" אמרה הנערה
לאישה שכנראה שמה הוא מרתה. "כן, אני... הא, אני מצטערת." מרתה
זזה מן הדלת וקדה קידה קטנה לנערה שיצאה והחלה ללכת לכיוון
המדרגות "הו, ומרתה?" הנערה פקחה את העין שהייתה קרובה יותר
למרתה. "כן גבירתי?" שאלה מרתה, עדיין קדה. "תבנו פה כבר
מעלית, או שאת מפוטרת!" הנערה סגרה שוב את עינה ועלתה במדרגות
עד לקומה העליונה.
היא ניגשה לדלת שחורה כולה ונכנסה לחדר הלבן. היא פתחה את
עיניה באור הלבן החזק ששרר בחדר וחייכה את חיוכה החתולי במקצת.
הנערה ניגשה לארון הלבן שאם אדם רגיל היה נכנס לחדר הוא לא היה
יכול לראות אותו שם. הנערה הוציאה מתוך הארון חולצה לבנה,
חצאית לבנה, גרביים לבנות ארוכות וכובע לבן. היא סגרה את דלת
הארון בשקט וניגשה למגירה מוזרה שהייתה תקועה בקיר, איש לא היה
מבחין בה אילולא הידית שלה הייתה שחורה, הנערה פתחה את המגירה
הריקה למראה והוציאה משם משהו. היא ניגשה לדלת כשלפתע נשמעה
דפיקה ענקית. הנערה המבוהלת הביטה בעצמה וזרקה את כל מה שהיה
בידה על מיטה "בלתי נראית". הנערה התרכזה והחלה לזהור באור לבן
וצהבהב, היא נעלמה ובמקומה הופיע טיגריס שחור בעל פסים לבנים
מעטים. הטיגריס נהם בעצבים; הטיגריס נהם שוב אך יותר בנינוחות
כשראה את הידית השחורה על הדלת הלבנה מסתובבת.
לאחר הנהמה הטיגריס נעלם באיטיות מהירה, הדלת נפתחה ומרתה
הופיעה בדלת. "אני יודעת שאת כאן, יאנג!" היא צעקה וקולה הדהד
ברחבי החדר.
היא נכנסה בהיסוס קל לחדר. "למה אני מהססת להיכנס לחדר של
יאנג?" מרתה שאלה את עצמה, "הרי רק יינג לא מרשה לי להיכנס
לחדרה." מרתה צעדה בביטחון מחודש לתוך החדר ועצמה את עיניה.
הטיגריס השחור יצא דרך הדלת ונעלם בכל פעם שנכנס לאזור מואר על
ידי השמש. מרתה יצאה מן החדר וסגרה אחריה את הדלת. "היא שם!
אני יודעת את זה! אני לא אזוז מכאן עד שהיא תצא!" מרתה התיישבה
ליד הדלת ולא זזה ממקומה.
הטיגריס בינתיים הגיע לחדר השירותים. הטיגריס הוריד את הבגדים
והנעליים שהנערה זרקה מקודם מפיו והחל לזהור באור לבן וצהבהב.
עברו חמש שניות ובמקומו של הטיגריס עמדה הנערה. היא התכופפה
לבגדים ולנעליים ולקחה אותם בידה. היא נכנסה לשירותים ועצרה.
"יינג, צאי, זאת אני!" צעקה הנערה וסגרה את הדלת מאחוריה,
מניחה את החפצים על שידה שצמודה לכיור ופותחת את דלת הארון
הקטן.
הדרקון יצא החוצה מן הארון במהירות והחל לזהור באור שחרחר
כחלחל. הדרקון נעלם והופיעה במקומו הנערה. "סוף סוף חזרת!"
צעקה הנערה שעכשיו הופיעה. "סליחה שאיחרתי, יינג, מרתה נכנסה
לחדרי." הנערה חייכה והושיטה לנערה שכנראה שמה הינו יינג את
החפצים. "אני אלבש את זה ונוכל לעבוד עליה שיש שתי יאנג."
הנערה חייכה וסגרה את עיניה. "טוב", אמרה יינג והסתובבה, מביטה
על דלת שחורה. עיניה זהרו באדום ושערה התעופף באוויר. לאחר חמש
דקות הנערה החליפה בגדים ושתיהן יצאו, מוצאות את מרתה מחכה להן
בחוץ.
הבנות, גבן רועד בפחד, הולכות כל אחת לכיוון אחר, מרתה תופסת
כל אחת מהן באוזן - "מי מכן היא יינג ומי מכן היא יאנג?" היא
שואלת בעצבים אותם היא מנסה להסתיר. "אני יינג", אמרה יינג
לאחר שתיקה קלה. "ואני יאנג", אמרה יאנג בשקט. "ואנחנו מצטערות
מרתה", אמרו שתיהן ביחד, נאנחות.
"יפה", אמרה מרתה ועזבה אותן. "עכשיו לכו להכין את שיעורי הבית
שלכן, אבל קודם שכל אחת תחליף לבגדים שלה!" מרתה ניגשה למדרגות
עם הבנות וירדה לקומה התחתונה. הבנות עלו לקומה האחרונה. יינג
נכנסה בדלת הלבנה ויאנג נכנסה בדלת השחורה. יאנג ניגשה לסדר את
חדרה. יינג נכנסה לחדר שחור כולו, רק בגדיה האירו את החדר.
היא החליפה בגדים וסידרה את שערה החלק. שערה גלש עד ישבנה;
מבטה היה קר; עיניה הכחולות הפכו להיות ירוקות. היא ניגשה
לכיסא שחור שעליו הניחה את בגדיה של יאנג ולקחה את הבגדים ותיק
שחור לגמרי שהדרך היחידה להבחין בו היא בזכות מחזיק מפתחות קטן
עם סמל של "יינג ויאנג" המפורסמים. היא יצאה מן החדר ודפקה על
דלתה של יאנג. היא חיכתה במשך חצי דקה, עיניה מביטות בדלת
בדיוק איפה שכתוב "יאנג" בשחור. "רק רגע, יינג, אני מביאה לך
את הבגדים שלך בחזרה!" קולה של יינג בקע מתוך החדר.
הדלת נפתחה, עיניה של יינג היו סגורות. יאנג סגרה את הדלת
מאחוריה ויינג פקחה את עיניה. היא הושיטה את ידה קדימה ואמרה
"קחי, הנה בגדייך, הם מאירים את חדרי יותר מדי." יאנג לקחה את
בגדיה והגישה ליינג את בגדיה. "למה סידרת אותם?" שאלה יינג
כשראתה את בגדיה המקופלים והנקיים. "מאותה סיבה שלא סידרת את
שלי", ענתה יאנג בעודה מסדרת את בגדיה.
שתיהן נכנסו לחדרן בעצבים, הן הניחו את בגדיהן בארונותיהן
ויצאו מחדרן, מביטות אחת בשנייה בכעס שרק הולך ומתגבר.
הן ירדו לקומה התחתונה, קומת הקרקע, בכעס, נכנסות למטבח רחב
הידיים, מתיישבות ליד השולחן, כל אחת במקום אחר, רחוק אחת
מהשנייה. "עכשיו תכינו שיעורים!" צעקה מרתה שהייתה עסוקה בהכנת
אוכל. הבנות פתחו את תיקיהן והוציאו את חפציהן.
לאחר שהכינו שיעורים, ישבו בזמן שמרתה הגישה להן אוכל.
"בתאבון", היא אמרה והלכה משם.
הבנות אכלו. יינג קמה מן השולחן וניגשה לצאת מן המטבח. "אם את
אומרת למרתה משהו על זה שאני יוצאת, את גמורה", היא אמרה ויצאה
מן המטבח, ניגשת לדלת הכניסה הגדולה, יוצאת החוצה לאוויר
ומתחילה לרוץ בין השדות הריקים מאדם.
היא החלה לזהור בזמן מרוצתה והפכה במהירות לדרקון שחור, עפה
בין השדות ועולה במהירות לאוויר. יאנג הביטה דרך החלון על יינג
כשלפתע שמעה קול. "על מה את מביטה?" שאל הקול בכעס.

פרק שני

"על מה את מסתכלת?" שאלה מרתה את יאנג בכעס. יאנג, אשר הביטה
באחותה המעופפת בצורת הדרקון השחור של החושך, הפנתה את מבטה
והביטה מפוחדת במרתה.
"אני", גמגמה יאנג, "איני מביטה על כלום", שיקרה יאנג.
מרתה הזדקפה והביטה ביאנג במבט כועס אך מחייך. "יאנג, אל תשקרי
לי, אני יודעת", אמרה מרתה במתיקות מזויפת.
יאנג נאנחה ואמרה במבט מושפל "אני..." היא נאנחה בשנית.
"אני, מביטה ב..." היא נעצרה והרימה מעט את מבטה, מביטה ברגליה
של מרתה.
"יאנג" היא אמרה, חסרת אונים.
יאנג נאנחה שוב, קמה ויצאה מן המטבח. היא החלה ללכת לכיוון
הדלת הגדולה כשלפתע היא הפסיקה. מרתה תפסה את ידה ואמרה בכעס
"לא את לא, אני אלך לקרוא לה!" יאנג הביטה בפניה בהפתעה.
"אבל את לעולם לא תמצאי אותה! רק אני יכולה לתקשר איתה!" היא
כמעט צעקה.
"אבל אני לא יכולה לסמוך על כך שלא תיעלמי לי גם את! אמך הייתה
הורגת אותי אם היית נעלמת לי!" מבטה של יאנג הפך לאדמדם מכעס
והיא ממש התרגזה.
"לעולם, אבל לעולם, שלא אשמע אותך מדברת שוב על אמי. ועוד
בנוכחותי!" יאנג צעקה על מרתה, מרתה רעדה ועזבה את ידה של
יאנג, מפוחדת, היא גמגמה "כ... כן גביר... גבירתי". מרתה רצה
משם בפחד, מועדת בכל צעד שני, נופלת פעמים אחדות ואז קמה
במהירות. יאנג נרגעה קצת ויצאה דרך הדלת הגדולה. היא החלה
לרוץ, מחפשת צל שזז במבטה. היא רצה, ידיה מוטלות אחורה, ראשה
מביט לשמיים, רגליה זזות במהירות גדולה כל-כך עד כדי שהן נראות
ככתם לבן מתחת לגופה. היא האירה בלבן וצהוב שוב, מאירה את
סביבתה, הופכת לטיגריס הלבן, רצה במהירות.
כתם לבן רץ מכאן לכאן במהירות מדהימה, תמרון גבוה, קופץ,
מהירותו נחלשת, תופס משהו, כתם שחור העף בשמי הלילה, הכתם הלבן
נשך, מחזיק את הכתם השחור בטפריו, הוא נפל והחל לזהור בלבן
וצהוב שוב, הכתם השחור ירד למטה והחל לזהור בשחור וכחול, כמעט
בלתי נראה. נערה הופיעה במקום הכתם הלבן. היא הייתה לבושה
בחולצה לבנה נקייה מכל רבב, חצאית לבנה גם היא, שערה אסוף בזנב
סוס, צבעו כמעט לבן, גרביה משוכות כמעט עד לחצאית, גם צבען היה
לבן, נעליה הן נעלי ספורט לבנות; מראה משרה שלווה על המקום
האפל והחשוך, היא מקור האור היחיד. במקום הכתם השחור הופיעה
נערה שנייה, לבושה כמו הראשונה רק בצבעים שחורים, שערה השחור
היה פזור, ארוך עד ישבנה, עין אחת שלה צבעה כחול והעין השנייה
צבעה ירוק, כמו הראשונה; הנערה משרה אווירת לחץ, כעס ומתח. "מה
רצונך? למה את פה ולא שומרת שמרתה לא תגלה שאני פה!" צעקה
יינג.
"היא כבר גילתה!" צעקה יאנג, כמעט בבכי, "היא..." יאנג
המשיכה...
"היא אמרה לי שאמא הייתה הורגת אותה אם היא..." יאנג נקטעה
באמצע, דמעות מופיעות בעיניה.
"היא אמרה משהו על אמא!" צעקה יינג בכעס.
"היא אמרה שאמא הייתה הורגת אותה אם שתינו היינו נעלמות
מהבית."
יאנג כמעט לחשה בתשובה. פיה של יינג נפער, מביטה באחותה התאומה
בבהלה.
"אני..." היא אמרה, כמעט בלחש, "אני ארצח אותה!" יינג צעקה
בכעס וכאב, משהו דקר את לבה, היא נהפכה לדרקון, אפילו בלי
זוהר. היא עפה, שוברת חלון ונכנסת לתוך הבית.
"יינג! חכי לי!" צעקה יאנג שהחלה לרוץ אחרי הדרקון. היא נהפכה
לטיגריס במהירות וקפצה דרך החלון השבור, נחתכת משבר בחלון. עם
חתך בבטנה היא המשיכה לרוץ אחרי הדרקון, מועדת מדי פעם בכאב.
הדרקון נעצר, הסתובב אחורה, מביט בטיגריס, מצמצם את עיניו.
הטיגריס התעלף, כמו חתול ישן; הטיגריס, יאנג, שכבה על צידה,
מדממת קשות מבטנה. עיניו של הדרקון נפתחו בבהלה. השתקפות דמותה
של יאנג נראתה דרך עיניו, דם ירד מבטנה ומפיה, ממלא את כל
הרצפה בשלולית אדומה. האדמה החלה לרעוד, אי סדר קליל שרר
בעולם. במקום רחוק, רעידת אדמה התרחשה.
"עידן הכאוס הגיע! יאנג מתה!" כך היה כתוב על שלט של הומלס
מסכן שישב באמריקה, מחזיק בידיו שלט שעליו כתוב "אפוקליפסה
הגיעה, חפשו אחר הטיגריס בחלומכם ועזרו לו."
יינג השתנתה בחזרה לצורת בת האנוש, דמעות זולגות על לחייה
רצוף, היא אינה מרגישה את אי הסדר אשר שרר במיוחד במקום זה.
"יאנג! קומי! תשתני בחזרה לצורתך המקורית! תתעוררי ותגידי לי
שעבדת עליי! ואת לא באמת מתה!" יינג צעקה בכעס על אחותה, היא
הרגישה יד רועדת על כתפה, מביטה על היד, על פניה של מרתה
העומדת מאחוריה ומניחה את ידה על כתפה בניסיון לנחם אותה.
"אמכם מאז ומעולם שנאה אותי, אך אביכם, ששכר את שירותיי, העניק
לי מתנה לאחר ששכר אותי, רק אני יכולה להעניק לכן חיים", מרתה
אמרה, מחייכת חיוך קלוש, אשר הופיע גם על פניה של יינג.

פרק שלישי, חלק א'

יינג השתנתה. דרקון שחור וארוך הופיע, תופס בפיו גופה של
טיגריס, סוחב אותה. עליו יושבת אישה, מבוגרת בשנות הארבעים של
חייה. הדרקון עף ברחבי הבית, עד שהגיעו לקומה התחתונה בבית.
הוא פרץ את הדלת הגדולה ויצא דרכה, הטיגריס והאישה עדיין עליו.
לפתע, הוא נעצר. האישה ירדה ממנו, הוא המשיך לזוז, עף גבוה
לשמיים, ונחת על צוק לאחר שעה של תעופה. הניח את הטיגריס על
האדמה הלחה מן הטל שירד לא מזמן. 'השמש תפציע בקרוב', כך חשב.
הילה שחורה כיסתה לפתע את גופו של הדרקון, שבקושי נראה בחושך
שעוד שרר מסביב. יינג הופיעה שוב, רוכנת מעל אחותה, מעל
הטיגריס הלבן, המת. בוכה על יאנג, על הטיגריס, בוכה ונזכרת,
בחיים שלפני מות הוריהן.

צחוק הדהד ברחבי הבית, צחוק של אישה, הצחוק שלה נשמע כאילו היא
בשנות העשרים לחייה, צחוק של גבר, הנשמע כאילו הוא בשנות
השלושים לחייו וצחוק של שתי בנות, ילדות ליתר דיוק, אשר נשמע
שהן רק בנות שמונה, לא יותר ולא פחות. הם ישבו סביב השולחן
העגול וצחקו. הגבר הביט בשתי הבנות, התאומות הזהות בכל פרט
ופרט, מגובהן ושערן עד לבושן, שתיהן לבשו חולצה לבנה ומכנס
שחור, שערן הבלונדיני אשר צבעו כמעט היה לבן, שער ארוך אשר
הגיע עד אמצע גבן, היה פזור. עיניהן הכחולות היו עצומות בזמן
שצחקו, שיניהן לבנות, תווי פניהן זהים, הכל היה בהם זהה.
האישה, צעירה כמו קולה, הביטה בגבר. "טרבור, נכון שיש לנו את
הבנות הכי יפות וחמודות בכל העולם?" שאלה האישה, קולה רך
והבנות נהנו לשמוע אותו. "את צודקת אמיליה", ענה הגבר, אשר שמו
כפי הנראה, הינו טרבור. הבנות הסמיקו מעט. "אמא?" שאלה אחת מן
הבנות. האישה, אשר שמה כפי הנראה הינו אמיליה, הפנתה מבטה
לבתה. "כן, יאנג?" שאלה. יאנג הצעירה הביטה באמיליה בחיוך
ושאלה "אפשר לקום מן השולחן?"
"גם אני יכולה?" שאלה הילדה השנייה. אמיליה חייכה והנהנה מעט
בראשה ואמרה "כן" בקול חלש. יאנג והילדה השנייה קמו מן השולחן.
יאנג סידרה את כיסאה ולקחה את כליה. הילדה השנייה לקחה את כליה
והחלה הולכת לכיוון חדר נוסף, יאנג הלכה אחריה בעוד היא משפילה
מבט ומנידה בראשה, עיניה עצומות והיא אומרת "בחיי, איזה ילדה
לא מנומסת" בשקט. אמיליה צחקקה והביטה בשתי הבנות עוברות בדלת
קטנה. הבנות שמו כליהן בכיור ושטפו ידיהן. הן חזרו לחדר האוכל
ועמדו לצאת ממנו כשלפתע אמיליה קראה "יינג! טרבור, אביך, רוצה
להמשיך בשיעורים שלכם", היא חייכה ופנתה להביט בטרבור. הילדה
השנייה, אשר שמה כפי הנראה הינו יינג, חייכה והחלה ללכת
לטרבור. יאנג הניחה יד על כתפה ושאלה "מה אתם לומדים?" יינג
הביטה באחותה וחייכה, שתקה ורצה לאביה, מחבקת את רגלו ונותנת
לו יד. הם הלכו למרתף. יינג יצאה מהחדר בעצב והלכה לחדרה. החדר
שלה היה משותף, היא ויאנג ישנו ביחד בחדרן; היא נשכבה על
מיטתה, והרהרה.
יאנג לעומת זאת, נכנסה עם אביה למרתף.
"מה נלמד היום, אבא?" שאלה יינג, די בקרירות. טרבור הביט בה
בחיוך, "את שונאת אותי בגלל שאני מתלבט האם לשכור אומנת?" הוא
שאל.
"אנחנו לא ילדות קטנות אתה יודע, אבא", יינג ענתה בשקט, מביטה
על הרצפה, מתיישבת בכיסא המונח שם. טרבור לקח כיסא אחר והפך
אותו, יושב כאשר המשענת של הכיסא לפניו.
"אני יודע, מותק, אבל בזמן הקרוב אני ואמיליה, אמך, לא נהיה
בבית כצפוי, אנחנו נצא למקום אחר, שאת לא מכירה, להרבה מאוד
זמן", טרבור אמר בעצב והשפיל מבטו, יינג הביטה בו בהפתעה.
"מה זאת אומרת אבא, לא תהיו הרבה זמן?" היא שאלה בשקט, קולה רך
כמו קול אמה. טרבור הרים מבטו והביט בפניה של יינג, חיוך הופיע
על פניו. "זה לא רלוונטי עכשיו, בואי נתחיל בשיעור." הוא קם
והקים אוהל מעשרה מזרונים לפחות.
"היכנסי לפה" הוא אמר והציג את האוהל בידו. יינג קמה, סידרה את
שמלתה הלבנה והשחורה ונכנסה לתוך האוהל הגדול. האוהל היה אטום
מכל כיווניו חוץ מכניסתו, אשר נסגרה לפתע. יינג, אשר פחדה מן
החושך, החלה להילחץ. לפתע נשמע קול "אל תפחדי, יינג; תזכרי, כל
עוד את שולטת בזה, את תחיי יותר זמן." יינג נרגעה מעט אך עדיין
הייתה לחוצה. היא הבינה את החידה שניתנה לה. שוב הופיע הקול
"אני יודע שאת קלסטרופובית, אבל תתרכזי, תחשבי על שטח פתוח,
פרפרים, תחשבי שאת נמצאת עכשיו ליד נחל, הנחל משמיע רעש קליל
ונעים, תחשבי חיובי, יינג." יינג עצמה עיניה, חושבת על השטח
הפתוח ועל הנחל הזורם. לפתע במחשבותיה, סופה החלה להשתולל, הכל
הפך שחור, הכל השתנה ויינג השתנתה. יינג פקחה עיניה, רואה הכל
בצורה מושלמת, היא החלה לעוף במהירות, עפה הישר לכיוון אחד
המזרונים, נתקעת בו ומעיפה אותו לקיר, היא המשיכה לעוף, עיניה
עצומות, היא הסתנוורה מן האור, היא נתקלה בקיר ושכבה על הרצפה
ללא ניע. טרבור ניגש אליה בריצה, תופס ומלטף את ראשה המדמם
קלות. היא השתנתה שנית, מחבקת את אביה, דמעות קטנות ירדו על
לחייה, שערה הבלונדיני החלק כיסה את פניה, כתם אדמדם קטן היה
ספוג בשערה. טרבור החזיק אותה בידיו, מלטף את ראשה, עולה
במדרגות בשקט, עולה לקומה השלישית בביתם הגדול.
הוא פתח דלת אחת ונכנס לחדר שינה מפואר. מיטה זוגית עמדה באמצע
החדר. מסביבה היו ארונות רבים, כמה שידות, שעון מעורר ודלת
לחדר נוסף. הוא הניח את יינג על המיטה ונכנס בדלת. חזר עם
ידיים מלאות, הניח הכל על המיטה ליד יינג, והוציא משם כמה
משחות ותחבושות. הוא מרח את המשחות על התחבושות וחבש את ראשה
של יינג, נישק את מצחה, אחז בה בידיו, יצא מן החדר, מחייך,
מביט בבתו שנרדמה, דמעות קטנות זהרו על לחייה מהאור. טרבור לקח
את יינג קומה אחת למעלה, לקומה הרביעית. מולו ניצב מסדרון רחב,
ארוך עד מאוד. הוא החל ללכת. דלתות רבות ניצבות בכל פינה. הוא
המשיך ללכת עד סוף המסדרון ונכנס בדלת האחרונה, הזהובה. שתי
מיטות היו בחדר, חצי מן החדר היה שחור וחציו השני לבן. טרבור
הניח את יינג על המיטה השחורה, והוא ניגש למיטה הלבנה, שניהם
נרדמו, איש לא ידע היכן הם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ואז... אחרי
חמישה חודשים
סוף סוף נתתי לו
ללקק אותי




סוכריה מוכיחה
שהחיפזון מהשטן


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/4/06 11:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קיטי אוונס

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה