חמות הן התחינות, אותן בלי קול אני אומרת.
חמות, לחות, קצרות, שבירות.
על כן, אשמור אותן עליי.

במעוף ציפור החול, חגות הן מעליי,
עטות על טרף קל.
הטרף קל אני? הטרף קל?

אמור נא לי, מדוע יהא עליי להיברא לך,
מתוך הגוף האנושי הדל?
ברקמותיי אתפור כיסים ולא אפקיר לכם דבר.

ובהשתוקקות הזו אמכור עצמי בזול,
חפצה אני לאבד כל צלם, בהשתוקקות הזו שאין לה מענה.
ובוא עתה והיא נגמרת
ומשחררת את ציפרניי הטרף, המהודקות סביב גרוני
(ובוא עתה וראה - הגוף קורס בלא להתנצל.
אדום ממאמץ, מרקד בכאבו,
אפור משום שאין עונה, סטטי כעלה שקץ במדשאות).

אם רק אקשור אותך באחיזה כואבת,
אם רק אקשור אותך אליי, נצעד
אני בשקט, אתה בהלם.
נצעד בלא להתנצל,
בלא מילים, בלא שתיקה,
בלא ליפול תחת הכובד,
בלא לחשוק בהבנה, בלא לרכון לעבר,
בלא לפשוט עורות, בלא ליטול יוקרה,
בלא לקרוא שמות, בלא לכרע,
בלא לצרוך חמצן, בלא ליצור פחמה
עת עוד האני אורב מעבר.