והוא,
והוא תמיד היה שם, תמיד זוהר, יפה, מדהים.
הוא תמיד היה כיצירה מוצלחת שברא האלוהים.
הוא באופק, הוא שם, הוא רחוק.
ואת, מביטה ממרחקים, מסתכלת ונהנית כמבקר אמנות
הבוחן יצירה חדשה.
שומעת את קולו, מבינה שגם זה יפה כמראהו המיוחד.
והוא ילד, ואת יותר ילדה, את לא מסוגלת לבוא לבחון
את היצירה מקרוב, מעדיפה להביט מרחוק, לחייך לעצמך,
ולאנשייך, ולהמשיך בחייך.
אך מה קורה שהיצירה מתחילה לתעתע בך ונכנסת לחלומותייך?
מה קורה כשחייך ממשיכים, אך היצירה הטובה שברא האלוהים
מלווה אותך בראשך ומחשבותייך, מלווה אותך במילותייך, מלווה
אותך,
עד שזה מפריע.
מה תעשי ילדה? תראי את יצירת הפאר מרחוק ותמשיכי לשתוק?
או שמא קחי אותה איתך, אל המרחקים שבליבך, שבראשך,
תבחני כל מידה ממנה, ותבקרי אותה בעצמך.
על כן ילדה, את תהיי גאה במה שהחלטת.
החלטת לקדם את היצירה קצת יותר לעברך, להראות ליצירה,
שיש מישהי, שיודעת שהיא קיימת.
ועכשיו, היצירה תצטרך להבין מי זו הילדה שמביטה בה מרחוק
מי הילדה
שרואה את הילד כיצירה יפה שברא אלוהים,
תני ליצירה להוביל, כמו שהוא יודע,
תני לילד לזרום, כמו שאת יודעת,
אל תתייחסי למה שהולך סביב, גם אם זה לא נעים,
כי בסופו של דבר, עשית את הדבר החשוב,
להוציא את המחשבות והביקורות על היצירה לאור,
ואין זה משנה, אם הילד ילך אחרייך,
או שמא יחליט להיות יצירה שתלויה במוזיאון, ורק מבקרים דגולים
יורשו להתקרב אליה. אין זה משנה.
את שלך קידמת, את שלך עשית, תני לחיים להוביל אותך בהמשך,
ואם זה יהיה לכיוון היצירה הנוכחית, מה טוב, ואם לא,
בטוחני, שבהמשך חייך, תפגשי ביצירה יותר טובה, שירדה מהקיר
הגבוה,
ותראה בך את היצירה של חייה.