גרדיאנט כהן זרק את הסיגריה למאפרה. זו אולי הפעם הרביעית היום
שהוא (שוב) מחליט להפסיק לעשן. אחרי הכל, הוא אמר לי כל פעם
מחדש, זמרים צריכים לשמור על הקול שלהם, אפילו אם הם רק זמרי
Pאנק.
גרדיאנט, שאי שם בעבר נקרא משה, בכלל חלם להיות הצלע השלישית
של "מילי ונילי". מה הוא לא עשה בשביל החלום שלו: שלח להם אלפי
מכתבי הערצה, למד את כל השירים שלהם בעל פה, תלה פוסטרים שלהם
על כל קירות החדר שלו... אתם לא מסוגלים לתאר לעצמכם איך הוא
התבאס כשנודע לו שהדבר היחיד שפרסם אותם היה שהם הזיזו את
השפתיים שלהם יפה לפי המילים.
במשהו כמו 5 השנים שעברו מאז הוא ניסה לחפש לעצמו את הסגנון
המוסיקלי שלו, כתחליף לשרשרת האכזבות שלו מ"מילי ונילי" (חוץ
מהפרט השולי שהם זמרי בצורת, הם גם לא ענו למכתביו ונראו
נורא מכוערים בפוסטרים). היתה לו תקופה קצרה ב-Fאנק מטאל
ואפילו בג'אז, עד שחבר שלו, שעבד ברדיו במסווה של מוסיקה
אלטרנטיבית, השמיע לו קצת Pאנק (כי מי כבר השמיע Pאנק ברדיו
לפני 5 שנים... במחשבה שניה, מי השמיע מוסיקה אלטרנטיבית ברדיו
לפני 5 שנים?!). הוא לא מאוד אהב את זה אבל גילה שהיה לו קל
לדפוק כמה צלילים לתוך הגיטרה ולצעוק $%&@&#!! לתוך האוזניים
של כמה עשרות פנאטים.
כמה ימים לאחר שהוא נכנס חזק ל-Pאנק הוא החליט לעשות טוטאל
מייק אובר: הוא החליף את השם שלו ממשה לגרדיאנט, לעצת ידידתו
צ'ילי (שהיא, כמובן, אני, שבאותם ימים בכלל נדלקתי על מוסיקה
שחורה), וכדי לזכור את ימי "מילי ונילי" העליזים (תרתי משמע)
הוא קרא לדלמטי שלו "משה" (ולא, הוא לא היה צריך לגור בלונדון
כדי לתת לו שם כזה!). הוא התחיל לקנות בגדי מעצבים ולקרוע אותם
מכל הכיוונים ועוד כל מיני דברים שזמרי Pאנק עושים ואני לא ממש
מבינה בהם, מאחר ואני אז (ועדיין, האמת) הייתי תקועה עמוק
במוסיקת מיעוטים חרמנים ואלימים.  אבל הקטע המרכזי במטמורפוזה
הזאת היה הטקס. זאת אומרת, ה-טקס.
משה, סליחה, גרדיאנט, כינס את כל החברים שלו ליד חדר הזבל של
הבית שלו בבוקר שבת יפה אחד (כלומר לפני כמה שעות), הוא הביא
את כל הדיסקים של "מילי ונילי" עטופים באחד הפוסטרים היותר
יפים שלהם, ניגן ושר לנו את השיר החדש שהוא כתב לכבוד האירוע
(זה הלך משהו כמו: "מילי ונילי &@%&#$ והם גם $%&@& והכי הכי
&%@#...", אם הבנתם למה אני מתכוונת...), ואז- אז הוא בחר את
הפח שנראה לו הכי מלוכלך מבפנים והניח אותם שם. כולנו מחאנו לו
כפיים ושרנו את השיר שלו ממקודם. זה היה שיר מהסוג ששומעים
אותו פעם אחת וישר יודעים את כל המילים.
אחרי שכולם ברכו אותו וברחו (בגלל הריח), גרדיאנט הצית סיגריה
ושאל אותי אם אולי היה עדיף לתרום את הדיסקים לאיזה הומלס.
אמרתי שאני לא יודעת. אחר כך הוא הזמין אותי לארוחת בראנץ'
בשכונה. אמרתי: בסדר, למה לא. כל העסק הזה עשה אותי רעבה. הוא
זרק את הסיגריה ואמר שמעכשיו הוא מפסיק, כי הוא צריך לשמור על
הקול שלו. אפילו שהוא רק זמר Pאנק.
כשהגענו לאיזו מסעדה, גרדיאנט הזמין כוס בירה ופנקייקס (סחה על
השילוב) ואני, שכאמור עדיין במוסיקה השחורה, הזמנתי ג'חנון.
אכלנו ונהנינו, הוא הצית עוד סיגריה ואני נסתמתי קשות
מהג'חנון (גרדיאנט טוען שאני בלאו הכי סתומה, אבל הי- הוא זה
שהעריץ את "מילי ונילי", לא?) ואז יצאנו. אה, לפני כן גרדיאנט
החליט שהוא חייב פעם אחת ממש להתנהג כמו Pאנקיסט נורמלי ולפלח
משהו מהמסעדה. אז הוא לקח את המאפרה שהיתה על השולחן.
בדרך הוא מעך את הסיגריה למאפרה ואמר שמעכשיו הוא מפסיק, כי
הקול שלו עוד ייגמר ככה, והוא, כמו כל זמר אחר, צריך לשמור
עליו. אפילו אם הוא רק זמר Pאנק.
התיישבנו על איזה ספסל בגן הציבורי, גרדיאנט הוציא את הגיטרה
שלו והתחיל לחבר איזה שיר. אחרי 20 דקות בערך הוא סיים, ושר לי
אותו. ניסיתי לעשות קולות רקע אבל זה לא ממש עבד. גרדיאנט הצית
סיגריה ואמר לי: קולות רקע עושים רק בשירי RnB. התנגדתי קשות
לרעיון, אבל חשבתי לעצמי שזה היום שלו אז חבל להתווכח. הוא
נראה לי מאוד עצוב ורציני. הפעם האחרונה שהוא נראה לי ככה היתה
ביום שהוא גילה ש"מילי ונילי" רימו אותו כל הזמן. הוא לא הספיק
אפילו לקחת שכטה אחת מהסיגריה וכבר זרק אותה למאפרה. זו אולי
הפעם הרביעית היום שהוא (שוב) מחליט להפסיק לעשן.
תגידי, הוא שאל אותי בשקט, אולי היה כדאי לי לתת את הדיסקים
לאיזה הומלס?