הבוקר הגיע,
מתעוררת למראה השמש שהפציעה,
מרגישה ריקנות ואפלוליות,
מבקשת חיבוק מהכר שלמיטה דבוק.
עוד בוקר שבא עם משב רוח מאכזב,
עוד יום שעובר עם אותו הכאב,
הרגעים שבא לי לעטוף מישהו,
הרגעים שמושכים אותי להמשיך - איכשהו,
איפה הם עכשיו?
אני מחפשת אותם, חופרת בתוך שלולית של דם;
אך מוצאת ריק, דמעות וחלל..
הולכת לישון עם הרגשה שחורה,
חולמת בזהב וורוד במיטה בודדה;
נסיך דימיוני, סוס לבן-
הכל עוד אשליה שתעבור עם הזמן.
מתעוררת לעוד בוקר חדש שהגיע,
ולמרות הכל השמש הפציעה...
-קול בתוכי התעורר,
אמר לי לא לוותר;
"אפילו השמש חוזרת על אותו מעגל,
כל יום, שוב ושוב, והיא לבד בחלל.
כולם סובבים אותה,
אך היא נשארת לעולם גלמודה,
מפחדים להתקרב, שלא להכוות.
אולי כך גם אצלך - אך אל תאמרי נואשות.
הכוכב יבוא, יסנוור אותך מאהבה,
חומת האש שעליך מגנה לאט תיכבה.
את תראי יום יבוא וזה יקרה,
רק בבקשה ממך- את החלומות בוורוד וזהב-
תני להם לקרות עוד הרבה..."