הרוח שרקה, אמצע הסתיו. למרות האווירה העגומה, צומחים פה בבית
הקברות המוני חצבים. ההלוויה עכשיו נסתיימה. אמא תמיד אמרה לי
שאני גבר, ולגברים אסור לבכות, אבל בכל זאת, כשהנחתי את הפרחים
על הקבר שלה, לא יכולתי שלא לבכות.
לפני שאספר לכם על מה שקורה ברגעים אלה, אתם חייבים רקע עלי.
אז ככה, אמא שלי, ענת, היתה בת חמש עשרה כשילדה אותי ואת אחי
התאום אורן. נולדנו בלי אבא. הוא נטש את אמי ברגע שנודע לו
שהיא בהריון. העניין הזה, של ילד-בלי-אבא, גרר אחריו הרבה
כינויי גנאי. תמיד הייתי הילד הדחוי. אולי לא הכי דחוי, אבל
דחוי.
בסתר לבי, אהבתי את דנה. לדנה יש שיער שחור ארוך וחלק, ושתי
עיני שקד ירוקות. יש לה גם אף סולד והיא ילדה נורא נחמדה, אבל
בלי אשליות! לא קרה כלום, כי היא מקובלת, ואני...
טוב, זה לא משנה, אבל באחרונהה, זאת אומרת בימים האחרונים,
כו-לם חברים שלי.התאונה הזו שינתה את חיי. אתם בטח לא תוהים
איזו תאונה, הרי זה מתקשר למה שסיפרתי כאן קודם...ובכן, לפני
שלושה ימים, אמא ואורן נסעו לבדיקות בתל אביב. בדרך, הם עשו
תאונה איומה. בעצם, מי לא שמע על התאונה? כל הארץ היתה בשוק!
אישה בת 30 נהרגה, ובנה בן ה15 הפך לצמח.
ואם כל הארץ נזדעזעה, איך לדעתכם הרגשתי אני? אני הנפגע
העיקרי!
בכל אופן, עכשיו אני נוסע אל אחותה בת ה26 של דנה,
שמוכנה(לבקשתה של דנה) לאמץ אותי, כדי שלא ישלחו אותי לקיבוץ
או מוסד אחר (משפחת אמי אינה מכירה בי).
דנה לא מפסיקה לחבק אותי חיבוקים רווי דמעה.

אמא שלי מתה, אחי צמח, אין מי שישמח בשמחתי.
ודנה אוהבת אותי....