אין לי מה לומר לך. נגמרו שיחות החולין, מעתה זה או הכל או כלל
לא.
אני שוקעת בתוך המחשבות על הפרופיל שלך, על חידודי הפנים,
עיקולי המותניים.
שוקלת שנית האם לכבוש את יצרי ולהרחיב את נושאי השירה לאכזריים
ובעלי אופקים סמוכים לאלו של אובססיה חולנית, ואינני שולטת
בזה, אני רק מצייתת לדחפים שלי, שמאיזו סיבה לא ברורה - כפופים
לקריזות שלך.
מעגל הקסמים שולח זרועות תמנון אכזריות לקחת אותי, ההתלקחות
שנוצרת מרכינת הגאולה על גופת הקשר שלנו, מתנגדת לזרועת -
טומנת לי פח, בולעת אותי בחיקה.
כל יום ליצור, אני אסתלק מתחנות השירות האלו ללא תשלום, אוכיח
כיצד ניתן להחיות רגשות מתוך קברם.
ריקנות מתעלה על בדידותה, אוחזת בקרסוליי רגלי, מתחנחנת כמו
חתול רחוב שמתאווה לאוכל בפחי האשפה של מסעדות היוקרה בעירנו.
שערות דקות נתקעות לי בין חריצי המכונה -
כשהיא מחליטה להפסיק לעבוד, אני לא מאשימה אותם בכלל, רק בגלל
ש-
הם הצליחו לגדל שם גינה כל כך יפה של שיער, ומי אני שאבוא
ואכסח אותה במכסחת המחלות שלי.

בינינו, מי לא ניסה לשחד את הסוהר בבית הכלא המחוזי, עם כמה
דולרים ופנים של אל אלכימאי?
אני הברקתי, ושטפתי לו את החגורה עם הלשון בכזאת עיסה שהוא
עיקל את תווי פניו, והבטיח לי שידחוף את התא שלי צעד אחד קדימה
-
זכיתי בקידום! מעתה, אין בי בריח ואין לחולצותיי סוגר, הקידומת
מתחלפת ומלבדה הכל כפי שהיה. אמנם לא ציפיתי לנחלות עברי, אך
בבוא העת - יומי יבוא, ירוקן לי את התא לחלוטין, יבריח לי אוכל
מהמקרר במטבח.

נגמלתי מהחיתולים של שתן הבורא. איש לא ינבח עלי כמו כלב שמירה
אימתני, יסרס לי את הנביחות, יקשור אותי לאחד העצים בחצר
המרוצפת אבני קודש.
אלבום תמונותייך, הוא לי ספר הקודש. האותות בהרגלי השינה שלך,
הם לי צווי-טאבו.
חומות קרושות מצטברות לך בקצה של העין השכם בבוקר, הן מסתירות
לך את רווי הקרניים שמתעלסות לנו על בבואת החלון - רקומות שדים
מבוהלים מחלומותייך.

הצניחה החופשית למוות: אין הצהרות שנועדו לנענע את תלתלי
הפרובוקציה ולפעור את פי שאול התעמולה הקדחתנית. הכלי הגדול
שמתענג על עוולות מרחב המחייה של כולנו - פולט דריכות וכדורי
מתכת רצחניים לתוך הקיבה העצבנית שלי. ועכשיו החור, שלושה
אצבעות אפשר לדחוף פנימה, להרטיב את קוצי הגוויה בקרישות דם
סבלניות, להרתיח את קומקום מיכל המליאה, לנער לפני השימוש,
לשפוך הכל ולרוויה.
זה נוזל מפיך, ההשפלה שנוזלי חיי נהפכים כיציקת בטון לתמרורי
הוראה בצמתי עליבות נפשך, מעוותות לי את החשיבה, הופכות אותי
קצת למטורפת.

הכאב שבהשפלה. הריקבון של הכבוד, נראה עתה מזווית זו של היציע
(כשאתה מתבונן בה ישנה כמי שלא ראה מעולם ליצני חצר מעשנים
כבדים), כה אסתטי, כה אלגנטי בדרכו שלו.
הוא כנראה לא רואה כמה החיוך שלי איננו כביל לנגיסות שלו,
כשהוא מתכנת אותי כך שאהיה רגועה לכמה דקות, ואני מתחילה
להשתולל כמו חיה רעה שהוציאה אותה מכלא שיטפון הפוריות,
התענוגות הצרים שמתלווים לנשימות שלו על המיטה בלילה,
כשהרהיטים מתכווצים ולי לא נותרה עוד ברירה אלא לכווץ לי את
התנור, לחמם לי את האוזניים בתוך הקיבה שלו.

"אני כל כך אוהבת לכתוב, ובעיקר בתוך הגרשיים, (בגלל שהחלקים
הכי טובים באומנות הם האמת), בגלל שאיש לא יוכל בזמן שאני
מדברת איתו ככה, להפנות לי את תשומת הלב לגורמים חיצוניים,
לזרוק לי מבטים מזלזלים והערות עוקצניות שמשעשעות אותו בצורה
אבסולוטית וגורמת לי להרגיש חוסר אונים מפאת הגילאים, פעירת
סברי הפנים שמקובלות זה כמה עשורים בציונות הבריטית שלנו".

הפניתי את תשומת הלב מהמגרעות שלי: עשיתי זאת בצורה מעליבה,
ברוטלית, וגסה. עתה אדחוף לי בעדינות מקלות דקים לתוך החור
שנפרץ בקיבתי, ואשאב חזרה את אותם עלבונות חסרי ישע שמקבלים
אורחים זה שבעה ימים ללא הרף.

חוק חדש במדיניות מכופפת הברזלים שלנו, אין הצהרות גזע, הנני
נטולת דת, אמונה וחרדה לשלום ילדיי.
למען האומנות, אני מקריבה הכל - חדירת העוינות כלפי גורמים
ממשלתיים, לתווך קצר או ארוך, שינוי מזג כוסות הקוניאק שאנו
נוהגים לגרגר בדירה, כמו היו מכונות כביסה רצחניות מסתובבות לי
ללא ברכיים, מקצרות את הכבלים שמובילים לתאורת המין שלנו בחדר
הסמוך.

אני הולכת ומצטמצמת, אנשים מתבלבלים ביני לבין האידיאל שאני
בונה לעצמי דרך הנסיגה מהמסגרות המקובלות עלינו, דרך ההסתייגות
החריפה שלי מאוננות של אומנות, כשאדם לא נותן מעצמו את הקיבה
אלא מכניס שלושה אצבעות ומתדלק את הזוגיות שלו בדם המלחמה. הרי
מדובר במלחמה, אין בי חיי נצח ולו היו- חדל לסטירות החינוך, אך
בבוא העת, כשנצטרך להוכיח כמה היינו חיים, נהנהן בחדווה ונפנה
ערומים ומבוישים - לקצה.
המצנח שלו נופל על הפנים. נפילות רכות ומפותלות מראות לו את
הדרך, סלולת חצץ מנוכר בצורה מוכרת ונינוחה. אין לי דבר לעשות
מלבד לנופף לו לשלום, להראות כמה אני מחזיקה מעמד, בלי תכולה
בתוך קיבתי.