כי ככה זה קורה, כי תמיד אני לא יודעת איך לחשוב ותמיד כל
הדעות משנות את הדעה שלי, כל אחד לצד אחר, פשוט כאילו אני
מסתכלת עליי מהצד וכל כך שונאת אותי, ואני כל כך שונאת אנשים
כאלה, שמשתנים לפי האנשים שהם נמצאים איתם, שאנשים משפיעים
עליהם כאילו אין מחר, שאין הם לחלוטין, הם פשוט נמחקים... פשוט
מגיע מצב שאני צריכה להאחז באיזושהי מיוחדות משלי - שאני צריכה
להאחז, להמציא איזה משהו שרק אני אוהבת ויודעת.
כל כך כבר הייתי רוצה במה, במה להראות מי אני. אני לא יודעת אם
יש אחת כזאת - אבל לפחות את האחת שאני מדמיינת, כי אני לא
מסוגלת לבד, כושר הביטוי שלי הוא אחת מהמגבלות היותר גרועות
שלי. בעצם, אני לא יודעת. אני לא מכירה כל כך את המגבלות שלי,
אני כל הזמן משתנה. ביום מסוים אני רואה דברים מסוימים בתור
הצדדים הכי חזקים שלי, וביום אחר הם פשוט נהפכים למגבלות שלי.
שי גורמת לי כל כך לא לאהוב את עצמי, גורמת לי להיות מישהי
שאני הכי לא הייתי רוצה להיות, וזה כל כך כואב לי כי אני כן
כזאת, כמו שהיא מציגה אותי, וככה היא רואה אותי וככה גם אנשים
אחרים רואים אותי. גם אם אני אספר על דבר טוב וגם אם אני אספר
על הנשיקה הראשונה שלי, שגם היא יצאה מתוך הכוונות הכי שטחיות
שיש, מתוך הכוונות הכי טפשיות שיש, בתור ילדה שכל כך לא הייתי
רוצה להיות - אבל גם אז, כשהרגע הזה אמור להיות רגע משמח,
כשהחברות שלי אמורות לשמוח בשבילי ולהגיד לי מזל טוב, להתרגש
בשבילי, לשמוח איתי באיזשהו שלב שעוברים בחיים - גם אז,
כשסיפרתי את זה לאנשים, כולם בכללל לא התלהבו, כל החברות שלי,
ואז כשסיפרתי את זה לשי והיא פשוט אמרה לי " אוי, איזה יצורה.
אז למה בזבזת את הנשיקה הראשונה שלך ככה?''. אני רוצה שתסבירי
לי רגע - מה בזבזתי? זיכרון? מה בזבזתי פה? רק רציתי להתנסות,
אבל זה פשוט גרם לי לחשוב. היא מציגה את זה כאילו שפשוט רציתי
רק להגיד ''הנה, התנשקתי'', בתור הילדה הכי מתלהבת, הכי קטנה
ויצורה בעולם... ועוד אחרי זה אני עוד מעיזה לחלום עליי, על
גדולות, ועוד אחרי זה אני מדמיינת אותי בשמים כשיש לי הילה
מסביב לראש. וכשסיפרתי למעיין היא פשוט כל הזמן ניסתה להשוות
את זה לראשונה שלה, ולהציג כאילו כמה ששלה הייתה איזה קטע מסרט
ושלי הייתה כלום, אבל ממעיין אני ממש לא מתרגשת, כי אני מכירה
את מעיין והיא כזאת ילדה קטנה ותחרותית בקטעים האלה, אז מה זה
כבר? באמת לא אכפת, וזה כל כך לא נכון וכל כך אין אהבה כזאת,
מסרט, כמו שאני תמיד הייתי מדמיינת (לדעתי), כי אני כבר מזמן
הפסקתי להאמין שיש כזאת, ואף פעם לא ראיתי את האור שלה בעיניים
כשהיא מדברת עם דניאל, את החיוך הגדול שלה כשהיא רואה אותו, אף
פעם לא ראיתי את ההתרגשות שלה, וזה כל כך הוכיח לי, ועוד מהרבה
אנשים, זוגות, שהסתכלתי עליהם מהצד... אף פעם לא הרגשתי אצלם
את מה שאני תמיד הייתי מדמיינת לעצמי, זה הרגיש לי כאילו היא
ממש המשיכה והמשיכה את הקשר עם דניאל מהסיבה היחידה שהיא פשוט
רצתה ורוצה חבר. אבל שי, היא פשוט צוחקת עליי ומגרדת לי את
הפצעים הכי כואבים, כמה שזה נשמע טיפשי ופשוט עצוב וילדותי
ומפגר ויצורי שדברים כמו שהיא אומרת כל כך כל כך מציקים לי,
אבל כן, כן, זה מציק לי איך שהיא רואה אותי, זה מציק לי איך
שהיא מציקה לי, זה מציק לי איך שזה כל כך מפריע לי מה שהיא
חושבת. לא שהיא כזאת חברה טובה שלי. זה מציק לי, איך שהיא
מציגה אותי, זה מפחיד אותי. זה מפחיד אותי שכולם רואים אותי
ככה. טוב, בטח זה לא כולם, אני יודעת, אבל לפחות חלק. מישהי
שממש לא הייתי רוצה להיות, בנאדם קטן, מגושם, פשוט לראות ולגחך
מהצד, ואולי אני כן... מאיפה לי כבר לדעת? אני כבר באמת לא
יודעת...
ולא באמת אני יכולה ללכת ולהגיד לה משהו, היא יכולה להפסיק
להגיד לי דברים. היא יכולה לשקר לי ולהגיד לי שהיא ממש לא
חושבת עליי את הדברים האלה ושזה באמת ובשיא הרצינות רק בקטע של
לצחוק איתי, אבל זה ממש לא ישנה את העובדה שהיא באמת חושבת
ככה... שאני באמת נראית ככה בעיניה - וזה הדבר שהכי מפריע לי,
ואני לא יודעת למה אני כל כך מתרגשת מהדברים האלה. זה כי אני
לא יכולה להיות מהאנשים האלה, שיסתכלו על הדברים האלה מהצד
ויהיו חכמים וידעו שהם באמת לא כאלה.
כי אצלי זאת בעיה, כי כל הדעות של האנשים משנות את הדעות שלי,
כאילו אני כבר בכלל לא שולטת בדעה שלי, כולם שולטים עליי,
מוחקים אותי, רומסים לי את האופי שהייתי תמיד רוצה (לפחות כל
הדברים האלה שרשמתי הם דעה שלי בלבד - עד כמה שאני יודעת - על
עצמי).
וכל כך נורא לי לרשום את זה, עד שאפילו קשה לי לקרוא את זה
שוב, לבדוק שגיאות כתיב.