היא היתה קטנה. קטנה בכל מובן. בגיל, בגובה, בממדים.
וכשקטנים מותר לפחד, נכון? כך חשבה לעצמה, אך מה רבה היתה
הפתעתה, כשהתגובות שקיבלה היו שונות.
"מפחדת?! את מפחדת מרופא שיניים? מה את תינוקת?" היא שאלה
אותה.
"לא...אני לא תינוקת..."ענתה בשקט, והן הלכו.
כאילו היתה לה ברירה...
בפעם הראשונה היא ישבה לצידה. צחקה עליה רוב הזמן, אבל נשארה
עד הסוף.
"את רואה?" אמרה לה "השד לא נורא כל כך!"
ובדרך הביתה אמרה לה "יש עוד 3 פגישות, ככה זה טיפול שורש.
בפעם הבאה תלכי לבד!"
והיא היתה קטנה...אז היא הלכה.
לבד.
בפעם השניה היה פחות נורא. היו אנשים אחרים במרפאה, היתה
הסייעת, שהיתה לבבית למדי.
השד באמת לא כל כך מפחיד, חשבה לעצמה, אני אכבוש את הפחד!
פגישה שלישית.
הרחוב שקט ושומם.
חם, אז כולם בבית...
מהמרפאה יוצאת אישה. הן מחליפות מבט, חיוך.
האישה היא חירשת אילמת, היא יודעת את זה כי היא עם הבת שלה
בכיתה. מנופפת לשלום - ונכנסת פנימה.
"איפה הסייעת?" היא שואלת את הרופא החייכן
"היום היא לא הגיעה" הוא עונה.
מתחילים בטיפול. זריקת הרדמה. כואב לה.
דמעה קטנה מתגלגלת במורד הלחי.
"אל תבכי!" הוא מלטף את הלחי ברוך.
היא נרגעת. אולי הם צדקו? אולי באמת פחדה לשוא?
הוא מלטף את הלחי השניה. היא נרגעת.
היד גולשת אל הצוואר, והיא עדיין לא מבינה מה עתיד להתחולל
בעוד מספר קטן של דקות.
ליטוף מרגיע, מנחם.
הצוואר כבר לא מספיק...
הידיים, רגע, ממתי זה ידיים, ברבים? היא לא מבינה מה קורה.
הוא כבר בתוך החולצה שלה, נוגע, כבר לא ממש מלטף...
הרוך בעיניים התחלף למשהו חייתי, מפלצתי.
יש לה גוש גדול בגרון. היא לא מבינה כל כך מה מתרחש.
העיניים שלה מתרוצצות מהר מהפנים הקשות, לחולצה שלה, עם
הבליטות המוזרות שנעות בתוכה, ושוב לעיני המפלצת...

ולפתע, חוזר האדם לשכון בתוך העיניים. היד נשלפת החוצה,
והטיפול נמשך. כאילו לא היו דברים מעולם...
וקולות צחוק שבים וממלאים את החלל, צחוקם של ילדים קטנים
ואימותיהם, שממלאים לפתע את חדר ההמתנה.
כשהטיפול מסתיים היא הולכת הביתה. היא תחזור גם לטיפול
האחרון.
יש לה ברירה?
בבית, שואלים איך היה. בסדר, היא עונה.
"את יודעת?" הם אומרים "זו בעצם בכלל לא הפעם הראשונה שלך!
כשהיית קטנה יותר הלכת גם!"
היא מהנהנת קלות ואז נכנסת שוב לחדרה. רק שם, על המיטה, היא
מרשה לעצמה לבכות חרש, שאף אחד לא ישמע. הם צדקו. זו לא היתה
הפעם הראשונה...


(אוגוסט 2001)