אתמול באמצע הארוחת-שישי, און אמר לברק שהם צריכים ללכת להביא
את הקובאנה מראש העין. אמא נזכרה ואמרה לברק:
''אנחנו מוזמנים לקובאנה מחר בבוקר אצל יודית. אתה רוצה לבוא
איתנו?''
''אם יש לי קובאנה בבית, בשביל מה אני צריך לנסוע ליודית
לקובאנה?'' השתומם ברק.
אמא הזליפה מבט אדיש מלווה ברבע משיכת כתף, חזרה לסיים את
ה''עוף מהמרק'' שלה ושאלה בחכמתה: ''מה אתם עושים
בחול-המועד?''
ישר שאלתי את ברק אם הוא רוצה לבוא איתי לכינרת. אמר לי שלא,
ושהוא לא אוהב את הכינרת. ''אתה לא אוהב את הכינרת?!''
התקצפתי.
אמר לי שלא, ושהוא לא אוהב ים, בכלל.
''אז איפה אתה אוהב לטייל?'' שאל אבא בעדינות.
''אני אוהב לטייל בבית'', קבע ברק נחרצות, וכולנו האמנו לו.
צלחות ריקות. ברק לוקח תוספת. און קם מכסאו ומחייך.
''לאן אתה הולך?'' התריסה אמא, שידעה את התשובה.
''לחאזן!'' ענה לה און בלצון מרושע, סיים בלגימה את
ה''יין-עתיק'' מהכוס של הקידוש (שמשמשת גם את אליהו הנביא
לעתים רחוקות), והלך לקצור מהשקית של ה''גת'' את העלים
הצעירים.
ברק גיהק בנימוס, און תקע גרעפס, אמא וברק קמו מן השולחן, אבא
הניד בראשו.

עמליה ואני פינינו את הכלים מהשולחן ופנינו לשטיפת הכלים. אני
קירצפתי בסבון ושטפתי במים, עמליה העדיפה ''למרק את הכלים
ולהשיב לארון''.
בינתיים עמליה, שמדברת בחי''ת ועי''ן כאלה מוגזמות שאפילו את
אמא אי-אפשר להאשים בהן, פנתה אליי בלחש: ''אני מעדיפה לא
להישאר פה בבית בחול-המועד, אתה יכול לקחת אותי איתך ועם נטע
לכינרת?''
''בטח!'' אני קורא בחיוך, ''נאסוף אותך מחר בבוקר מהבית של
יודית.''

בדיוק כשסיימנו און בא למטבח כדי להשליך את האשפה ביחד עם כל
העלים הזקנים והגדולים מהגת. יצאתי איתו ל''חדר-זבל'' ועישנו
סיגריה.

''יש לך אש?''
נותן לו אש, מדליק לי גם אחת, אני לוקח.
''תגיד, אתה פה עם הרכב, אנחנו קופצים צ'יק-צ'ק לראש העין?''
''לא'', אני משיב לו ומנסה לחקות את המבט המצטער של אמא.
שאיפת עשן, נשיפת עשן. נשיפה שאיפה, שאיפות נשיפות.
דקה שתיקה. שתיקה דקה.
אני יכול לראות בעיניים שלו שהוא עצוב. הוא לא יכול להתל בי.
שני בדלי סיגריה מעוכים.
''יאללה, נחזור?'' מביט בי בחיוך, משפשף כף-בכף.

אבא כבר לעס כשנכנסנו. און מייד התיישב לידו וטמן ידו בקערית
המוריקה. אמרתי לי להצטרף אליהם כדי שלא ירגישו שהם צריכים
לגמור בעצמם את הכול.
יושבים ולועסים. אמא מגישה פיצוחים. ברק שאל אותה אם יש
''קעק'ות''. הביאה לו קעק'ות. גם עמליה לקחה קצת.
''ברק, אתה לא בא לחזן איתנו?'' קרא און.
''אתה יודע שברק לא לועס ולא שותה או מעשן'', עניתי מוכנית.
''למה במלעיל?'' שאל אותו אבא.
''מה?'' היתמם און.
''למה אתה קורא לו בא-רק? כשנולד אני קראתי לו ברק, לא בא
רק.''
יושבים, לועסים ומפצחים. אמא מדברת עם דודה יודית בטלפון, ברק
אוכל קעק'ות, עמליה מדברת בטלפון הנייד שלה ואהרון ברנע מסכם
את ''שנת ההתנתקות'' ב''אולפן-שישי''.
לא מדברים פוליטיקה בבית כי אבא אומר שזה ''לא נקי''. הוא חושב
שיש רק דרך אחת נכונה. עד כאן אני מסכים איתו.
גם הנייד של און מצלצל והוא קופץ לענות. אני מניד בראשי.
נראה לי שירשתי את הציניות שלי מאבא.

מאמא ירשתי את מנהגי ההגות שלה.
לי אין טלפון סלולארי. לכולם היום יש. שכה יהיה לי טוב אם אני
מבין למה, אבל אפילו לברק יש אחד.
אני מתחיל לדמיין שאם מישהו יקח מהם את הנייד שלהם הם פשוט
יתחילו לנבול.
בכל פתח-תקווה זה ככה.
מה אני אומר ''פתח-תקווה''? זה ככה בכל הארץ.
ולפי הפרסומות הלא ברורות ב-MTV זה ככה בכל העולם.
מעניין בכמה אחוזים מהיממה, מתעסק האדם הממוצע בנייד שלו.

און סיים את השיחה שלו ואמר לברק: ''סידרתי לנו טרמפ לראש העין
וחזרה, אז אני מחכה שתשים מכנסיים על התחת וניסע להביא את
הקובאנה.''
שאלתי אותו אם אני יכול לתפוס איתם טרמפ לנטע ואמר לי שכן.

בזמן שברק ניסה לבחור לעצמו מכנסיים ונעליים, אהרון ברנע הביא
בדיוק ''אייטם'' על ''יצירת אמנות'' של יסקה הרוש, פסלת מגוש
קטיף. אם לתאר בקצרה, כמו שאומר ברנע, הבחורה פיסלה בקרטון
מעין בית-עלמין בן שבעה קברות צוררי ישראל וקבר ריק אחד שהיא
''לא רוצה לפרש'' למי הוא מיועד אבל כולם יודעים שזה ראש
הממשלה.
אני נמנע מלהביע את דעתי מכיוון שלא מדברים פוליטיקה, וגם בגלל
שאצלנו בבית לא אומרים מילים-מלוכלכות כי אבא שונא שמנבלים את
הפה בנוכחותו.
גם לגבי זה אני מסכים איתו.

''נו... יאללה ברק'', און געה, והפעם במלרע, ''לא בזין שלי
לאחר!''
שתי נשיקות לאמא, שתי נשיקות לאבא, נשיקה וחיבוק לעמליה עם
דיבורית.
''אתה תבוא גם מחר, נכון?'' שואלת אמא במבט מתחנף.
''לא, אני נוסע לכינרת לחול-המועד'', עונה לה, מחבקת אותי.

מהכניסה לבית אני רואה ''איביזה'' אדומה עם אגזוז-לחץ וספוילר,
ציון גולן שר ברדיו-דיסק ''אבא-שמעון'' והסאב-וופר מעניק לקולו
צלילים שאני בטוח שהוא אפילו לא תכנן לשיר, אור כחול ממנורת
LED מאיר את הקוק-פיט ורואים בפנים את מאיר. און ישר התיישב
במושב שליד הנהג, ברק ואני ישבנו באחורי.

''מה..? קובנא?'' שאל מאיר.
''קובאנה'', ענינו למאיר במקהלה.
''תאמינו לי, שלושת המוסקטרים אתם. מה נעשה הלילה, און?''
''נלך לבר 'הצריף', לא?'' און משיב לו בהחלטיות.
''מה אתה אוכל שם, בא-רק?''
''קעק'ות, לפני השינה'', עונה ברק למאיר בלעיסה, ''רוצה
אחת?''
''תביא. ואל תעשה לי פירורים על הריפוד!'' גער.
''דרטניאן, תוריד אותי ב'סגולה', בבקשה'', אני אומר למאיר.
''הולך לזיין עד מוצ''ש, אה?'' עוקץ אותי מאיר בחזרה.
''אל תסטלבט עליו, נוסע מחר לגליל, זה'', מגן עליי און,
ומוסיף:
''חול-המועד בכנרת.''
''בשביל מה לי לנסוע ליודית אם יש לי קובאנה בבית?'' ממלמל
ברק.

צומת ''סגולה'', לחיצת יד למאיר, נשיקה ולחיצת יד לאון, שתי
נשיקות וחיבוק לברק. מעבר חציה, אור אדום. איביזה אדומה משלבת
הילוך, טורים עולים, חלון נפתח ואון קורא:
''תבוא גם שבוע הבא לארוחת-שישי, טוב?''
''בטח!'' אני עונה לו בחיוך. בטח.