באחד מן הימים כשאוכל כבר להריח את ריח השלווה
ולשכוח את המהלומה של אותה המכה
אוכל לעוף למעלה עם זוג כנפיים
עטופות בחוט שני
תלוי בין אדמה ושמיים.

בין פסיעות רכות של אור עומד בחדר השחור
מולי עומד מלאך-שטן זוכר לי כל מה שלי עבר.
טיפות של גשם מלחמה זורמות קפואות על פני האדמה
והאדמה חמה בוערת,
רק היא עודה זוכרת.

מילים יפות כבר לא יועילו לך,
מלאך בודד אני, נשכח, בשדה הקרב.
חסרות היו לי בחיי טיפה של אור ומעט אהבה
ועכשיו רטוב כולי,
ספוג -
חסר תקווה.

נופל חרש על חול זהב,
נסתר, עיוור מעין כל אב.
לאט-לאט ליבי מאט
סופה בחוץ
בלב
שקט.