את הנסיעה בחזרה הביתה עשיתי עם חלונות פתוחים לרווחה ובמהירות
מסחררת, כשרוח עזה וצוננת חובטת בגופי מבלי רחם. מבקש בכך
להפיס את תחושת המחנק שאפפה אותי במהלך כל אותו ערב. מבקש
לתדלק את ראותי באוויר המיוחל. להשלים את מכסת החמצן השדופה.

את ברכותיי לחתן בר המצווה שעמד יחד עם הוריו בכניסה לאולם
נאלצתי לצעוק היישר לתוך אוזנו הכרויה שנעשתה כאפרכסת. הוריו
לעומת זאת, לא טרחו לזקור אוזניהם לעברי והסתפקו בקריאת שפתיים
תוך כדי חיוך. עוצמת "המוסיקה"  שבקעה ממערכת ההגברה הרקיעה
לשחקים, כשהיא מכתירה את קהל האורחים בתואר הזמני - חרשים
אילמים. אם לא היית מספיק מיומן בקריאת שפתיים, או שלא היית
בקי בשפת הסימנים, לא היה לך סיכוי לתקשר עם אחרים. גם אם היו
אלו בני שיח פוטנציאליים, אחרי כמה ניסיונות של זריקת משפטים
לחלל האוויר תוך כדי צרחות מחרישות אוזניים, מצאת את עצמך מהר
מאוד נותר בבדידותך.
היה זה אולם סגור אפוף עשן סמיך שעלה מסיגריות מעושנות. ריחות
סלט המטבוחה, החומוס והטחינה לצד סירחון הסיגריות, התערבבו זה
בזה כשהם מעוררים דחייה וגועל עד כדי בחילה. מעולם לא נתקלתי
במקבץ כה גדול של מעשנים ליחידת שטח נתון. כמעט כולם עישנו
במין הנאה מופגנת הנובעת מאחוות מעשנים השותפים לפשע. המצפון
אולי פחות נוקף כשמחניקים בצוותא אחרים. כמו תחושת נחמה פורתא
של אדם הנמנה עם כיתת יורים. וכשהעזת להעיר בנימוס למישהו
שיפסיק לעשן, מצאת את עצמך שוב מול אותה כיתת יורים נטולת
רחמים המותירה אותך במחנק. "נו באמת. בחיית רבאק. תן קצת
ליהנות. אל תהיה כזה". עם תשובה אפולוגטית שכזו לא נותר לך אלא
להיוותר במחנק, להמשיך לסבול ולייחל לרגע לכתך.
הרי רק הגעת ואין זה יאה כבר להתקפל וללכת כשטרם נאמרה הדרשה
על ידי חתן בר המצווה וטרם הוגשה אפילו המנה הראשונה. אתה מוצא
את עצמך נכנס ויוצא אינספור פעמים אל מחוץ לאולם על מנת למלא
את ראותך במעט חמצן ולהשקיט את אוזניך המהדהדות מעוצמת
הדציבלים.  
לאחר הדרשה, הברכות והבורקס אתה סופסוף קם ממקומך, מתנצל בחיוך
שעליך ללכת, נפרד לשלום מיושבי השולחן ושם פעמיך אל מחוץ
לאולם, כשאתה מסנן לעצמך - "ברוך שפטרנו", ונוסע היישר למסעדת
השווארמה הקרובה להפיס את רעבונך.