אם לפני שנה וחצי הייתי אומר לי שאני אהיה במקום שבו אני עומדת
היום, הייתי צוחקת לך בפנים, אומרת לך תעזוב אותי, מסתובבת
והולכת.
אחר כך הייתי חושבת על זה כל היום. הייתי מפחדת שאתה צוחק
עליי, שאתה עובד עליי או כמו תמיד סתם משחק בי.
עבר הרבה זמן מאז ולמדת לאהוב אותי, את הציניות הנוראית שלי,
את הפרצופים הכועסים שלי, אפילו למדת לצחוק ולאהוב את הבדיחות
שלי. ואני נפלתי, נפלתי חזק. אני לא יכולה להסביר למה זה קורה
לי, אם היה לי הסבר אולי הייתי יכולה למנוע את זה.
זה התחיל בהתקפי חרדה, ברעידות הבלתי נפסקות, בהתמוטטוית עצבים
שהייתי חוטפת וכבר הפכו להרגל ואז יום אחד פשוט קמתי והלכתי.
אני מצטערת, אני לא יכולה להסביר למה עזבתי. לא היה לי רע. אתה
המלאך שלי. אתה עושה לי פרפרים בבטן ואני אוהבת אותך. אבל פשוט
נטשתי אותך אהוב שלי בלי לדעת למה.
שלך לנצח סיון |
