שבוע עבר. שבוע עבר מאז שרוני הודיע לי שהוא עוזב. הוא אפילו
לא עזב עדיין. אז למה אני בוכה? למה? אני צריכה לנצל את הימים
האחרונים שלי איתו. הוא עוזב בעוד 5 ימים. זה הרבה זמן. מספיק
זמן לבלות וליהנות איתו. ולהגיד שלום... אבל אני לא רוצה! אני
לא רוצה שהוא יעזוב! הלוואי ויכולתי להחזיר את הזמן אחורה...
לפני חודש. כשהיינו הזוג הלוהט של השכבה. ועד כמה שידוע לי לא
היו שום תכנונים לעבור. ופשוט, לעצור שם את הזמן. שיישאר ככה
כל הזמן. שהוא לא יעזוב, ונישאר להיות הזוג הלוהט של השכבה.
עכשיו נהיה כותרות עיתון השכבה - הוא עוזב לאילת, היא שבורת
לב. אני חייבת לדבר עם רוני. לגלות איך הוא מרגיש עם זה.
אבל... אין לי אומץ להתקשר אליו. אבל... אני חייבת. מה לעשות?
פתאום, צלצול בטלפון.
"הלו?" עניתי.
"אממ... נועה?" ענה קול מבעד לטלפון. ישר זיהיתי. זה היה
רוני.
"כן... מה נשמע?"
"לא טוב."
"למה?"
"אני לא רוצה לעזוב. אני רוצה להישאר פה אתך."
שמחתי. שמחתי שהוא אמר את זה. ידעתי שהוא לא יכול להישאר אבל
שמחתי לדעת שהוא רוצה.
"אממ... אני לא ממש יכולה לעזור לך."
"אז את מנסה להגיד 'זה לא מזיז לי, אתה מפריע לי לעשות דברים
חשובים יותר'?"
"לא! ממש לא! רוני, אתה ידוע שאני אוהבת לדבר אתך. סתם... אני
גם רוצה שתישאר..."
"נועה, יכול להיות שאני אוכל להישאר."
"כן? יופי!"
"זה לא כל כך פשוט."
"הא?"
"אממ... ההורים שלי ייסעו ואני אוכל להישאר פה אצל דודים
שלי..."
לא! למה אתה עושה לי את זה, רוני?  אני רוצה שתישאר, אבל אני
לא אגיד לך שתעזוב את המשפחה שלך!
"אני... לא יודעת מה להגיד."
"די בטוח שאני עוזב. אבל רק רציתי שתדעי שהייתה אפשרות
כזו..."
"הייתה? כבר דחית אותה?"
"כן... אני לא יכול לעזוב את המשפחה שלי. אני ואת ניפרד
מתישהו, אבל המשפחה שלי תישאר תמיד."
אמא'לה, אף פעם לא חשבתי על זה ככה. שאני ורוני ניפרד? זה לא
נשמע הגיוני... אנחנו כל כך מתאימים. כאילו, ברור שניפרד
אבל... אולי נישאר להיות ידידים טובים מאוד? פחדתי לחשוב על
זה. זה כבר לא שינה, כי הוא עוזב...
"צודק..." לא רציתי להודות שחשבתי אחרת. לא היה לי כוח להתווכח
על זה.
"טוב, אני צריך ללכת לארוז. ביי." אמר.
"ביי..." אמרתי וניתקתי את השפופרת.
שוב התחלתי לבכות. למה? עכשיו אני יודעת שהוא רוצה להישאר
ושהוא לא רוצה לעזוב. אז למה אני בוכה? שוב?
שוב טלפון.
"הלו?" אמרתי, וניסיתי לא להישמע כאילו הרגע בכיתי.
"נועה... מה קורה?" זיהיתי. בטח שזיהיתי. מעיין, החברה
הכי-הכי-הכי טובה שלי. סיפרתי לה הכל, והיא סיפרה לי הכל. אבל
מאיזושהי סיבה לא יכולתי לספר לה על רוני. לא הייתי מסוגלת. רק
לאמא שלי סיפרתי. וזה גם היה בקושי.
"אממ... לא טוב. אני צריכה לספר לך משהו..."
"מה? ספרי!"
"תראי, זה בקשר לרוני..."
"נפרדתם?? לא, לא יכול להיות. אתם הרי לא יכולים להיפרד. זה לא
נכון. את זרקת אותו או הוא אותך? למה? אתם לא יכולים להיפרד זה
לא מת-"
"לא נפרדנו!"
"אה, אז מה קרה?"
"בערך..."
"נפרדתם או לא?!"
"לא בדיוק! הוא עובר דירה, טוב?"
"מה?! לאן?!"
"לאילת, אבל אל תספרי!"
"ל-א-י-ל-ת-?-!"
"ששששש!!"
"טוב, טוב. אבל מה יש לו לחפש באילת?!"
"זה בדיוק מה שאני שאלתי. סבתא שלו חולה אז הם עוברים לשם כדי
לטפל בה."
"היא לא יכולה לעבור לפה?"
"היא חולה, טיפשה."
"אה... אבל... זה לא מתאים! אתם לא יכולים להיפרד!!"
"אני יודעת. אין לך מושג כמה בכיתי. והוא אפילו לא עבר
עדיין!"
"מתי הוא עובר?"
"כנראה בסוף החודש."
"סוף החודש זה... עוד 5 ימים!"
"כן..."
"אתם לא יכולים להיפרד! לא!"
"אני יודעת... אבל מה אני אעשה? זו לא אשמתו שיש לו סבתא
חולה..."
אני חושבת שהתחלתי לבכות. דמעה זלגה לי מהעין. אני לא רוצה
לבכות. לא שוב. יהיה לי קשה לעצור את הבכי.
"טוב נועה, אני בדרך אליך."
"לא... אל תבואי. בפעם אחרת. אני רוצה להיות קצת לבד."
"טוב. נדבר מחר. ביי"
"ביי..." אמרתי, וניתקתי את הטלפון. שוב.
טוב אני אלך לישון. אני לא רוצה לבכות, ואם אני אשאר ערה, אני
אחשוב על זה ואבכה. מזל שאני לבד. מזל שההורים שלי לא בבית
לראות שאני הולכת לישון בשעה 9. הם היו כל כך מאושרים. גם עודד
לא פה. הוא אצל שרון, נשאר לישון שם. תודה לאל.
אוף, שלא יעזוב!
כיביתי את האור והלכתי לישון.